התחנה האחרונה
כשמוטי נכנס לישיבה הראשונה הוא היה בחור עם עיניים נוצצות.
לב טוב, רצון אמיתי ללמוד, והתרגשות גדולה להתחיל את הדרך שלו בעולם הישיבות.
אבל מהר מאוד התחיל משהו שלא היה אמור לקרות.
הישיבה
הייתה טובה – אבל לא בשבילו. הקצב היה מהיר, הסגנון תחרותי, והאווירה דרשה
בחורים שמדברים חזק ולומדים מהר. מוטי היה אחר. בחור עמוק יותר, שקט יותר,
כזה שצריך זמן לעכל.
בהתחלה ניסו לעודד. אחר כך התחילו ההערות.
“הוא לא נכנס לקצב.”
“אולי מסגרת אחרת תתאים לו יותר.”
וכך התחילה הנסיעה הראשונה.
ישיבה שנייה.
מוטי
הגיע לשם מלא תקווה. הוא אמר לעצמו: פה זה יסתדר. אבל גם שם, אחרי כמה
חודשים, התברר שהמקום לא באמת מתאים. לא בגלל שהוא בחור לא טוב – אלא כי
שוב לא הייתה התאמה.
לא פעם הורים מספרים לי בשלב הזה משפט שנשמע כמעט זהה:
“הרב, הילד שלנו באמת רוצה ללמוד… אבל כל פעם אומרים לנו שהוא לא מתאים.”
ואז הגיעה ישיבה שלישית.
כאן כבר משהו בפנים התחיל להישחק. בחור שעובר ממקום למקום מתחיל לשאול את עצמו שאלות קשות.
אולי הבעיה בי.
אולי אני פשוט לא מתאים.
בחור אחד אמר לי פעם בשקט, כמעט בלחישה:
“הרב… אני כבר מפחד להתחיל ישיבה חדשה. כי אני יודע שעוד מעט שוב יגידו לי שזה לא המקום שלי.”
בישיבה
הרביעית כבר היה קשה לו לפתוח את הלב. הוא ישב יותר בצד, פחות האמין
בעצמו. כל מעבר כזה לא היה רק שינוי כתובת – הוא היה עוד שריטה קטנה בנפש.
ואז הגיעה התחנה האחרונה.
ישיבה
קטנה שקלטה בחורים שכבר עברו כמה מקומות. גם שם הוא ניסה להחזיק מעמד. אבל
משהו בפנים כבר היה עייף. כשבחור מגיע למקום הרביעי או החמישי – הוא כבר
לא מגיע עם אותה תמימות שהייתה לו בתחנה הראשונה.
יום אחד קראו לו לשיחה.
הדברים נאמרו בעדינות, אבל המשמעות הייתה ברורה:
“כנראה שהישיבה הזאת גם לא המסגרת המתאימה עבורך.”
כשהוא יצא מהחדר, מוטי לא הרגיש רק בחור שעוזב ישיבה. הוא הרגיש בחור שאיבד את התחנה האחרונה.
לא כי הוא לא טוב.
לא כי הוא לא רוצה.
אלא כי במשך השנים הוא פשוט שובץ שוב ושוב במקומות שלא התאימו לו.
ואני שומע את זה שוב ושוב.
אמא שבוכה ואומרת:
“הרב, הילד שלי היה פעם קם לישיבה עם אור בעיניים… היום הוא קם כאילו מישהו כיבה לו את האור בפנים.”
בחור אחד אמר לי פעם משפט שלא יוצא לי מהראש:
“לא זרקו אותי מהישיבות… פשוט אף פעם לא מצאו בשבילי בית.”
וזה הדבר הכואב ביותר לראות.
בחורים טובים שנשחקים לא בגלל בעיות – אלא בגלל חוסר התאמה.
כי כשבחור מתגלגל מישיבה לישיבה זה לא רק עניין של מסגרת.
זה פוגע בביטחון העצמי.
זה יוצר תחושת דחייה.
ולפעמים זה גורם לבחור להתרחק מהעולם שהוא כל כך רצה להיות חלק ממנו.
ולכן אני אומר להורים דבר פשוט אך קריטי:
אל תחכו לתחנה האחרונה.
סיבוב ישיבה הוא אחד הצמתים החשובים ביותר בחייו של בחור. לא כל ישיבה מתאימה לכל בחור, ולא כל בחור בנוי לאותה שיטה, קצב או אווירה.
לפעמים בחור צריך מסגרת יותר אישית.
לפעמים קצב אחר.
לפעמים צוות שמבין את האופי שלו.
וכדי למצוא את המקום הנכון – צריך לעצור רגע לפני הסיבוב, לחשוב, לברר, ולבנות התאמה אמיתית.
לכן אני מציע להורים:
תבואו מוקדם לשיחת ייעוץ והתאמה לפני סיבוב ישיבה.
לפעמים שעה אחת של בירור מקצועי יכולה למנוע שנים של נדודים.
כי רוב הבחורים אינם בעיה.
הם פשוט צריכים להגיע לתחנה הנכונה – לפני שמאבדים את האחרונה.
מתוך
ההבנה הזו בדיוק הקמנו במסגרת “מגדלור” את אגף לשיבוץ והכוונת ישיבות.
מטרת האגף היא ללוות הורים ובחורים עוד לפני סיבוב הישיבות, ולבחון בצורה
מקצועית את ההתאמה בין הבחור לבין המסגרת. התהליך כולל שיחות עומק עם הבחור
וההורים, מיפוי סגנון הלימוד, הבנת המבנה הרגשי והחברתי, ובחינה מדויקת של
סוג הישיבה שתאפשר לו לפרוח. לאחר מכן אנו יוצרים קשר עם ישיבות שונות
ברחבי הארץ, בודקים אפשרויות שיבוץ מתאימות, ומלווים את הבחור גם בשלבי
הכניסה וההסתגלות. פעמים רבות מתברר שהבדל קטן בבחירה – סגנון צוות, קצב
לימוד או אווירה – משנה את כל המסלול.
ברוך ה', עד היום כבר שובצו באמצעות האגף מאות ומאות בחורים בישיבות בכל רחבי הארץ.
ואז מגיעים גם הרגעים שלא שוכחים.
אבא אחד תפס לי את היד אחרי כמה חודשים ואמר בקול חנוק:
“הרב… החזרתם לי את הבן שלי. הוא שוב יושב בלילה עם גמרא פתוחה.”
בחור אחר כתב לי מכתב מרגש:
“פעם הייתי הולך לישיבה כמו למקום שמסביר לי שאני לא שייך. היום אני נכנס לבית המדרש ומרגיש שזה הבית שלי.”
ואמא אחת אמרה לי בדמעות שלא היו צריכות הסבר:
“חשבתי שאיבדנו את הדרך ואת הילד… ואז מצאנו את המקום וקיבלנו את הילד שלנו חזרה לעולם הישיבות.”
לפעמים זה כל הסיפור.
לא להחליף עוד ישיבה.
אלא למצוא את הישיבה הנכונה.
לייעוץ ומתן סיוע: 0548488675
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.