בזמן שהעשן מעל הבתים בערד עוד לא התפזר, מכונת המזומנים המשומנת של העסקנים כבר התחילה לתקתק. אין דרך יפה לומר את זה: קמפיין 'מגבית חירום ערד' שאנו רואים בימים האחרונים זה לא מגבית צדקה, זו סחיטה רגשית מכוערת של הציבור המזועזע והחרד מהמצב, על גבם של אנשים שבאמת סבלו, אבל ממש לא זקוקים לשקל מהציבור.
בואו נדבר על העובדות, אלו שהעסקנים מנסים להסתיר בפרסומות עם תמונות של קירות שבורים ואנשים רצים עם ילדים בידיהם:
הדירות? המדינה (מס רכוש) משפצת או בונה הכל מהיסוד. לא רק מחזירה למצב הקודם – משדרגת, מוסיפה ממ"דים, ולמעשה משביחה את כל הנכסים + פיצויים נדיבים מאוד על כל תכולת הדירה.
המגורים? המשפחות לא ברחוב. הן בבתי מלון או בדירות שכורות, כשהחשבון עובר ישירות לרשויות שמשלמות ביד נדיבה. לא עולה להן שקל.
הטיפולים? רפואה, שיקום, פסיכולוגים, ליווי צמוד – הכל כלול בחבילה שהמדינה והעירייה מספקות לכל משפחה שנפגעה, בסטנדרט של "VIP".
אז על מה בדיוק המהומה? למה הציבור החרדי המרושש צריך לפתוח את הארנק? כשצועקים "הצילו" בזמן שהמקרר מלא והגג משופץ על חשבון המדינה, זו לא עזרה הדדית – זו הונאה.
לרקוד על הדם (וההריסות) - זה דפוס פעולה מגעיל. לוקחים אירוע כואב, מצלמים ילד בוכה ליד ערימת בלוקים, ויוצרים מצג שווא של חורבן כלכלי. האמת היא שהמשפחות האלו מסודרות יותר מכל אזרח אחר שבית הדירה שלו סתם התיישן.
הכסף הזה לא הולך לטיח או ללחם. הוא הולך למנגנונים, לחבורת עסקנים, ולתחזוקת אימפריה שיודעת לנצל כל רסיס טיל כדי לגרוף עוד כמה מיליונים מהלב התמים של אנשים תמימים ומזועזעים שלא יודעים את העובדות.
תפסיקו להיות פראיירים! כשמבקשים מכם כסף ל'נפגעי ערד', תשאלו את עצמכם למה עסקני גור צריכים שקל כשהמדינה כבר חתמה על הצ'קים של המיליונים.
מי שרוצה לתרום, שיתרום למי שבאמת אין לו. לא למי שיושב במלון על חשבון המדינה ומחכה לדירה משופצת עם ממ"ד חדש. צריך לומר זאת בקול רם: הדם בערד הוא לא כרטיס אשראי. הציניות הזאת צריכה להיגמר, והקמפיין המניפולטיבי הזה צריך להיקבר תחת הריסות הבתים – אלו שהמדינה כבר מזמן שילמה כדי לפנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.