קוצו של יו״ד או קוצו של לב?

 

קוצו של יו״ד או קוצו של לב?

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש 

יש אנשים שמדקדקים על קוצו של יו״ד. הם יודעים להבחין בין חשש רחוק לחשש רחוק מאוד, בין הידור להידור מן ההידור. הם יעמדו דקות ארוכות מול מדף בסופר כדי לוודא שאין פירור חשוד, אבל לא יעמדו אפילו שנייה מול לב שבור כדי לוודא שלא הם שברו אותו.

זהירים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה, ואין הם זהירים לבלוע אדם חי.

איזו אירוניה מפוארת. על נמלה אנחנו רועדים. על נפש אנחנו דורכים. נמלה היא איסור. אדם הוא הפרעה.

אנחנו דור של זכוכית מגדלת. מגדילים כל סטייה הלכתית של הזולת, ומקטינים כל אכזריות פרטית שלנו. יודעים לצטט מקורות בעל פה, אבל שוכחים לצטט את המצפון. חרדים מחשש רחוק בצלחת, ואדישים לוודאות קרובה בלב של השני.

כמה קל להיות צדיק כשזה עולה רק במילים. כמה נוח להיות לוחם אמת כשהקרב מתנהל על הגב של מישהו אחר. אנו מנסחים תוכחות ארוכות בשם שמים, מבריקים בניסוחים חדים, חורצים גורלות בנחרצות קדושה. השם בוודאי מתרשם מהרטוריקה.

אבל האמת הפשוטה פחות זוהרת. השם לא צריך יחצנים. הוא גם לא מחפש עורכי דין חמומי מוח. הוא מבקש מאיתנו דבר פשוט עד כאב, להיות בני אדם.

להיות בן אדם זו לא מצווה צדדית. זו לא תוספת נאה למי שכבר סיים את רשימת החומרות שלו. זו התשתית. זו הרצפה שעליה עומדת כל הקדושה. בלי זה הכל מרחף, יפה, מרשים, וחלול.

יש מי שממהר לפסוק מי כשר ומי פסול, מי ראוי ומי לא. עולם שלם מתנהל אצלו על פי קטגוריות ברורות. שחור ולבן. בפועל ובכח. בפנים ובחוץ. אבל הלב האנושי אינו טבלה מסודרת. הוא שדה מוקשים של רגישויות, זכרונות, כאבים. כשאתה דורך שם עם מגפיים של צדקנות, אתה לא מברר אמת. אתה מפוצץ נשמות.

אנחנו אלופים בלדבר על צלם אלוקים. פחות מצטיינים בלראות אותו. כי צלם אלוקים לא תמיד נראה מרשים. לפעמים הוא מסתתר מאחורי חולשה, מאחורי טעות, מאחורי התנהגות שלא נראית לנו מספיק מכובדת. הרבה יותר קל להגן על כבוד שמים מאשר לשמור על כבוד האדם שמולך.

האירוניה מגיעה לשיאה כשאנחנו משוכנעים שאנחנו פועלים לשם שמים. הרי הכוונה טהורה. אנחנו רוצים להציל, לתקן, להעמיד גבולות. ובשם התיקון אנחנו שוברים. בשם הגבול אנחנו מבזים. בשם האמת אנחנו משפילים. וכששואלים אותנו על הדמעות שהשארנו מאחור, אנחנו עונים בנחרצות שהאמת חשובה יותר מרגשות.

אולי. אבל אמת שאינה יודעת לעבור דרך רחמים, איננה אמת אלוקית. היא אמת קרה, אנושית מדי, שמבקשת שליטה יותר משהיא מבקשת תיקון.

יש מי שמקפיד מאוד לא להיכשל באיסור קל. והוא אכן ראוי להערכה. אבל מה עם האיסור הכבד של הלבנת פנים. מה עם הגזל השקט של כבוד. מה עם הרצח האיטי של מילים קטנות, מבטים חדים, רמיזות עוקצניות. אין עליהם חותמת מהודרת. אין להם תעודה על הקיר. אבל הם חורצים עמוק יותר מכל תווית.

אנחנו חיים בעידן שבו כולם מדברים בשם ערכים. כולם לוחמים על משהו. על אמת, על מסורת, על זהות. רק דבר אחד נשכח בין כל הקרבות, האדם הפשוט. זה שיושב מולך. זה ששומע את המילים שלך. זה שיישא אותן בלילה למיטה.

כמה גיבורים אנחנו מול קהל. כמה תקיפים ברשתות. כמה חדים בשיחות סלון. אבל כשצריך לבקש סליחה אמיתית, להודות שטעינו, להכיר בכך שפגענו, פתאום הקול נעלם. הגבורה מצטמצמת. הצדקנות מתכווצת.

להיות בן אדם זה הרבה פחות זוהר. זה לעצור רגע לפני התגובה המבריקה ולשאול אם היא תכאיב. זה לוותר על ניצחון ויכוח כדי לשמור על לב. זה להכיר בכך שגם מי שטועה עדיין נושא בקרבו עולם שלם. זה להבין שכבוד שמים לא נבנה על חורבות של בני אדם.

לפני שאתה מחמיר בעוד סעיף, החמר קצת על עצמך בתחום הרגישות. לפני שאתה ממהר להוכיח, בדוק אם אתה מסוגל לאהוב. לפני שאתה מדבר בשם האמת, ודא שאתה לא מוחק מישהו בדרך.

בסוף, כל ההידורים יתקלפו. כל הדיוקים יתעמעמו. מה שיישאר זו השאלה הפשוטה, איך התנהגת אל מי שהיה חלש ממך. האם שמרת על צלם אלוקים שבו, או שהיית עסוק מדי בשמירה על התדמית שלך.

כי הקדושה הגדולה ביותר איננה צעקה. היא לחישה עדינה של אנושיות. והיא נבחנת לא במה שאתה בולע, אלא במי שלא בלעת בדרך.