ישיבה מובחרת בע״מ – כך הפכה התורה למכרז סגור

 ישיבה מובחרת בע״מ – כך הפכה התורה למכרז סגור

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א 

פעם, לא מזמן בכלל, היו שואלים על בחור: איך הוא לומד? איך המידות? יש לו יראת שמים?
היום השאלה הראשונה היא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר כנה, והרבה יותר מביכה:
כמה כסף ההורים שמו על השולחן.

לא “תרומה”, לא “סיוע”, לא “השתתפות”.
כופר כניסה.
כרטיס VIP לעולם הישיבות המובחרות.

ובואו נפסיק לשקר לעצמנו. זה לא קורה בשוליים. זה לא “מקרה חריג”. זו שיטה. תעשייה. מערכת.
בחור ממוצע, נורמטיבי, ירא שמים, עם רצון ללמוד – מגלה פתאום שהוא לא מספיק טוב. לא בגלל הראש. בגלל הארנק של אבא.

סיפור ראשון: מאה אלף ש״ח בשביל שקט

אבא מירושלים. עובד קשה. לא טייקון. לא נדל״ן. יהודי פשוט.
הבן – בחור טוב, שקט, לא כוכב, אבל יציב.
הרישום לישיבה “הנכונה”. פגישה. חיוכים. מחמאות.
ואז, בחצי משפט, בלי בושה:
“תשמע… יש לחץ… אם תוכלו לעזור קצת לישיבה…”

קצת, במקרה הזה, זה 100,000 ש״ח.
לא בבת אחת. “נפרוס”. שיהיה נעים.
האבא שילם. למה?
כי אמרו לו בעיניים: אם לא – הבן שלך ייפול בין הכיסאות.

לא כי הוא בעייתי.
כי הוא לא משלם.

סיפור שני: מחירון לא רשמי

יש הורים שכבר יודעים את הכללים.
יש מחירון. לא כתוב, אבל מדויק להחריד:

• ישיבה מהשורה הראשונה: 80–150 אלף
• ישיבה “מבוקשת”: 40–70 אלף
• ישיבה “בסדר”: תלוי כמה תתחנן

ומי שאין לו?
שילך לחפש “מקום שמתאים לו”.

תרגום חופשי:
מקום שלא רצית, שלא תכננת, ושאתה תשלם עליו את המחיר כל החיים.

הצביעות הגדולה

כלפי חוץ – כולם מזועזעים.
“חס ושלום, אצלנו לא לוקחים כסף”.
בפנים – טלפונים, רמזים, שליחים, “ידידים של הישיבה”.
הכסף לא עובר לישיבה – הוא “נודב”.
לא קונים מקום – “עוזרים למוסד”.
לא מפלים – פשוט “בוחרים את המתאימים”.

איזה יופי של עברית נקייה לחטא מכוער.

מי משלם את המחיר האמיתי?

לא ההורים.
לא העסקנים.
הבחור.

בחור שלומד מגיל צעיר שהתורה לא מספיק חזקה לבד.
שמי שאין לו גב כלכלי – אין לו גב בכלל.
שבשביל להצליח, צריך קשרים, כסף, ושתיקה.

וכאן נולדת פצצה חינוכית:

• בושה
• מרירות
• חוסר אמון
• נתק פנימי מהמערכת

ואחר כך שואלים:
למה יש נשירה?
למה בחורים נשרפים מבפנים?
למה הם לא מאמינים?

התורה לא צריכה יחצ״ן – היא צריכה יושר

ישיבות לא אמורות להיות מועדון סגור לעשירים.
לא אמורות להיות קזינו חינוכי.
ולא אמורות לדרוש מהורים לבחור בין עתיד רוחני של ילד לבין קריסה כלכלית.

מי שהפך את עולם הישיבות לשוק – שיידע:
הוא אולי מילא תקציב,
אבל רוקן את הנשמה.

והגיע הזמן להגיד את זה בקול רם, גם אם זה לא נוח:
תורה שנמכרת בכסף – מאבדת את הזכות לדרוש מסירות.

היא נשארת בניין.
עם שלט יפה.
אבל בלי אמת.

אז מה עושים? שוב משלמים ושותקים? ממש לא.

אחרי שחשפנו את הריקבון, חייבים לדבר על הדבר היחיד שמפחיד באמת את המערכת:

הורים שלא נכנעים.

כן. זה מתחיל ונגמר בהורים.

לא בישיבות, לא בעסקנים, לא בוועדות.

כל עוד ההורים ממשיכים לשלם – הפרוטקשן ימשיך.

ביום שההורים יגידו “לא” – הכול יקרוס כמו מגדל קלפים.

פרוטקשן חינוכי – לקרוא לילד בשמו

בואו נפסיק לשחק.

כשאומרים להורה: “אם לא תשלם – הבן שלך לא יתקבל”,

זה לא תרומה,

זה לא סיוע,

וזה לא צורך תקציבי.

זה פרוטקשן.

בדיוק כמו בשוק.

תשלם – יהיה שקט.

לא תשלם – נשרוף לך את העתיד.

והשאלה האמיתית היא לא “כמה זה עולה”,

אלא: למה אנחנו משתפים עם זה פעולה?

האשליה הגדולה: “ישיבה מובחרת”

מכרו לנו שקר עטוף בצלופן.

שאם הבן לא יהיה בישיבה עם השם הנכון – הלך עליו.

שבלי לוגו, בלי רשימת בוגרים, בלי יח״צ – אין סיכוי.

אבל האמת כואבת הרבה יותר:

רוב הבחורים לא נופלים בגלל ישיבה פשוטה.

הם נופלים בגלל:

לחץ לא מותאם

תחרות רעילה

השוואות

חוסר חיבור

תחושת כישלון תמידית

ישיבה “מובחרת” עם 300 בחורים שלא רואה את הבחור –

גרועה פי עשר מישיבה קטנה עם 80 בחורים שמרימה אותו יום־יום.

ישיבות קטנות – איכות שלא מדברים עליה

בארץ יש עשרות ישיבות קטנות של עד שמונים תשעים בחורים, שקטות, לא מתוקשרות.

בלי משרד יח״צ.

בלי מחירון.

בלי משחקים.

ישיבות עם:

ר”מים שרואים תלמיד

צוות שמכיר שמות, לא מספרים

הנהלה שמחפשת נשמה, לא תרומה

שם לא בודקים כמה כסף יש לאבא.

בודקים אם הבחור קם בבוקר עם רצון.

והחדשות הטובות?

שם קורים הניסים האמיתיים.

בחורים שנכשלו במקומות “חזקים” – פורחים.

בחורים שנמעכו מהשוואות – נושמים.

בחורים שאיבדו אמון – מוצאים את הקב״ה מחדש.

בלי לחץ.

בלי פחד.

בלי צורך להוכיח כל רגע שאתה שווה.

קריאה להורים: אל תפחדו להיות “לא מקובלים”

כן, יגידו לכם שאתם עושים טעות.

כן, ירימו גבה.

כן, הדודים ישאלו “לאן הוא התקבל?”

אבל תשאלו את עצמכם שאלה אחת, אמיתית:

מה אתם רוצים – בן עם שם של ישיבה, או בן עם חיבור לקב״ה?

בן שמרגיש שייך, או בן שמרגיש חוב?

בן שבונה עמוד שדרה, או בן שלומד שצריך לשלם כדי להיות שווה?

כי ילד שמבין שהתורה שלו שווה גם בלי כסף

יגדל לאדם חופשי, יציב, מאמין.

שינוי מתחיל בהחלטה אחת

אם עשרה הורים מסרבים לשלם – זה “בעיה”.

אם חמישים – זה “רעשי רקע”.

אם מאות – זה משבר.

אם אלפים – זה סוף השיטה.

המערכת לא תשתנה מרחמים.

היא תשתנה רק כשלא יהיה מי שיממן אותה.

כל הורה שאומר “לא” –

לא דופק את הילד שלו.

הוא מציל את הדור הבא.

התורה לא צריכה בנייני פאר – היא צריכה אמת

לא גודל הבניין בונה בחור.

לא התקציב.

לא היוקרה.

רק דבר אחד:

מקום שרואה אותו, מאמין בו, ומקרב אותו לקב״ה באמת.

והגיע הזמן שנגיד בקול רם, בלי פחד:

עדיף ישיבה קטנה עם אמת –

מישיבה גדולה עם שקר.

מי שיבחר באמת – אולי יפסיד סטטוס.

אבל ירוויח בן