תעשיית הבבא: איך כל משוגע עם זקן נהיה “רואה דברים”
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א
תעשיית ה“מקובלים”: איך כל משוגע נהיה רואה נסתרות ומחלק ישועות
פעם,
להיות “מקובל” היה עניין של עומק. של עמל. של יראה. של אנשים שבילו חיים
שלמים בין ספרים, שתיקה, זיכוך מידות ופחד אמיתי משימוש בשם שמיים. היום?
היום זה מקצוע חופשי. כל אחד עם זקן, מבט חצי מרחף וקול קצת חלול – מקובל.
לא צריך לדעת קבלה, לא צריך להבין נפש, לא צריך אחריות. צריך רק דבר אחד:
קהל שבור.
וכשיש קהל שבור – לא צריך באמת
“לראות”. מספיק לזרוק מילים כלליות: “יש עליך עיכוב”, “זה לא שלך”, “עשו
עליך משהו”, “אתה נשמה גבוהה מדי לדור הזה”. משפטים גמישים. כאלה שמתאימים
לכולם, תמיד. אם זה לא יסתדר – סימן שלא האמנת מספיק.
פעם,
להיות “בבא” היה מקצוע עם אחריות. לא פוזה – אחריות. היום? כל מי ששמע רעש
באוזן שמאל, חלם חלום מוזר אחרי חמין כבד, או פשוט הבין שיש כסף קל באוויר
– פותח קליניקה רוחנית. שלט מאולתר, נר דולק, מבט חצי עצוב־חצי מסתורי –
והופ, קבלו את “הרואה”.
המשותף לכולם פשוט: אין
להם מושג. אבל יש להם ביטחון עצמי של נביא, לשון חלקה של פוליטיקאי, ויכולת
מרשימה לזהות מצוקה אנושית ממרחק של קילומטר. כי כשמישהו שבור – לא צריך
לראות כלום. מספיק להגיד: “יש עליך משהו”.
וכאן
נכנסת הציניות במלוא הדרה. “אני רואה עיכוב”, “יש קנאה”, “עשו עליך משהו”,
“זה לא אתה – זה הדור”. תמיד זה לא אתה. תמיד זה מישהו אחר. תמיד יש אויב
נסתר, קללה עמומה, אנרגיה עקומה. אף פעם לא בחירה, אף פעם לא אחריות, ואף
פעם לא עבודה פנימית. למה לעבוד, אם אפשר “לפתוח חסימה” ב־180 ש”ח?
וכך
נולדה תעשייה. לא אמונה – תעשייה. עם תעריפים, מבצעים, חבילות זוגיות,
וישועות בהנחה. יש “ראייה כללית”, יש “טיפול עומק”, ויש “ישועה דחופה” למי
שאין לו סבלנות לחיים עצמם. והכול כמובן “בלי הבטחות” – אבל עם קריצה
שמבטיחה הכול.
האבסורד? שככל שהאדם יותר מנותק
מהמציאות, כך הוא נחשב “יותר רוחני”. ככל שהוא פחות מחובר ללימוד, למידות,
ליראת שמיים, או סתם לשפיות בסיסית – כך ההמון משוכנע שהוא “גבוה”. הרי מי
שמדבר בהיגיון לא יכול להיות צדיק, נכון? צדיק אמיתי חייב להיות קצת מנותק,
קצת מוזר, וקצת מפחיד. אחרת זה לא עובד.
והקהל?
הקהל צמא. צמא לפתרונות קסם, לצדיק על־אנושי שייקח אחריות במקום האדם עצמו.
כי לקחת אחריות זה כואב. זה דורש בחירה, שינוי, ועמידה מול מראה. הרבה
יותר קל לשלם למישהו שיגיד: “אתה בסדר, העולם דפוק”.
וכאן
מגיע החלק המכוער באמת. האנשים האלה לא מרפאים – הם ממכרים. ממכרים לפחד,
לתלות, ולתחושת “בלעדיי אתה אבוד”. כל שיחה משאירה את האדם קצת יותר חלש,
קצת יותר מבולבל, וקצת יותר תלוי. כי אם באמת היית מתחזק – לא היית חוזר.
וזה, כידוע, אסון כלכלי.
הציניות הגדולה מכולן?
הכול עטוף בפסוקים. במילים יפות. ב”אהבת ישראל”. בשם שמיים. השם הקדוש הופך
למיתוג, והאמונה – לכלי שיווקי. מי שמעז לשאול שאלות נחשב “קר”, “שכלתן”,
או חלילה “פגום באמונה”. כי אמונה, כך לימדו אותנו, זה לא לחשוב. זה לשלם
ולהשתתק.
אבל האמת פשוטה וכואבת: אין קיצורי דרך
לנפש. אין ישועות בפקק. אין “ראייה” שמחליפה אחריות. וצדיק אמיתי – אם יש
כזה – לא ייקח ממך כסף על תקווה, לא יפחיד אותך, ולא יעמיד את עצמו במרכז.
הוא יחזיר אותך לעצמך. וזה, משום מה, פחות נמכר.
אז
כן, כל משוגע נהפך למקובל. כל הזיה נהפכת ל”רוח הקודש”. וכל אדם מבולבל –
ללקוח קבוע. והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא לא איפה השפיות, אלא מתי
הציבור יפסיק לחפש נסים – ויתחיל לחפש אמת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.