מחוץ לחדרים מתנחשלים תורים אין סופיים של ממתינים. המונים נדחקים אל הדלתות, המצלמות מתעדות והכל מתפרסם אונליין. משפיענים מפמפמים ללא הרף בשבח "הצדיק התורן". בעוד הפדיונות זורמים כמים, עם ישראל סובל - ואנשים נואשים לישועות מהירות. נגעת ונושעת. הוקוס פוקוס.
כך נולדים לנו מדי חודש מחוללי ישועות טריים, בכל קצוות הארץ, לא עוד שמועות שנלחשות מפה לאוזן - הכל במצלמות רחף באיכות HD.
צוותי צילום מקצועיים אורבים לנדכאים ולחלכאים בשעותיהם הקשות ביותר, יונקים מהם מונולוגים סוחטי לב על המחלה, הצרה, ועל הייאוש - ושנייה אחר כך, בהרף עין ובלחיצת ידו של הצדיק, הצרה נעלמת כלא הייתה.
צבא של יחצנים עובד להפיץ את התיעוד והנס התורן. הכל לשם שמיים בלבד, כמובן. רק כדי להפיץ את שם הצדיק בעולם שיקרב את עם ישראל לגאולה השלמה.
ולפעמים צריכים גם 'פושים' למגזר החילוני אז מביאים לצדיק זמרים חילונים פופולריים או ראשי ארגוני פשע שמרכינים ראש בענווה ומנשקים את ידיו של הצדיק מהצפון, מהדרום או מהמרכז. התיעודים הללו תמיד יעשו את העבודה, אליל זמר של חצי מדינה שמתחבק עם הצדיק ומנשק את ידו, עושה את העבודה יותר מאלף חולי סרטן שנרפאו. והתורים לקבלת קהל? רק מתארכים.
מילא אם התופעה הזו הייתה מתרחשת בציבור החילוני אצל מי שלא קראו ולא שנו על דרכה של תורה ושימושה, אולי הדבר יכול להיחשב "קירוב". הבעיה הקשה היא שאנשים משלנו, מהמיינסטרים החרדי התחילו לחפש את קיצורי הדרך הללו לרבנים ולבאבות שמוכרים ישועות בזיל הזול, כאן ועכשיו. על הסכין אדום ומתוק. וקצת יקר.
וכאן המקום לומר, לאיש אין בעיה עם באבות ומחוללי ישועות. בכוחו של צדיק לרפא חולים, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים! זה חלק מאמונת החכמים שעליה גדלנו. האמונה בצדיק היא אבן יסוד בתורת החסידות.
הבעיה מתחילה מהשורש. יותר נכון בשורשים: במסורת, בחובה של 'שימוש'. צדיק לא יכול להיוולד בפתע פתאום, מאפס למאה.
עוד לא נולד רב, רבי, אדמו"ר ובאבא יש מאין. מאז מתן תורה, עוברת המסורת מאב לבנו, מרב לתלמידו. בעגה החסידית, זה נקרא "יניקה', או 'שימוש'. לכל אדמו"ר יש רב או רבי שממנו ינק או שאותו שימש. כך התורה עוברת, ככה המסורת עובדת. זה הפורמט, אם נדבר בלשון העם. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". מאז ועד היום, מסורת העברת התורה לא השתנתה. 'שימוש' זה הסוד.
צדיקים שצצים חדשים לבקרים והופכים ביום בהיר למחוללי ניסים המשדדים מערכות אלוקים ללא שינקו או קיבלו או שימשו צדיק או רב מוסמך שהשפיע עליהם - הם בעיה.
בעשור האחרון אנחנו עדים לחילול השם עצום של פרשיות כואבות שמתפוצצות בקול רעש גדול. רבנים ובאבות שפרצו לחיינו כמטאורים וסיימו בעסקאות טיעון על חטאים נוראיים.
זה קורה, בגלל שאין קיצורי דרך. מי שאין בו תורה, מידות, שימוש תלמידי חכמים ויניקה משורשים עמוקים, הוא - בסבירות גבוהה - מתכון לתאונה.
בעולם החסידי בפרט, ובשנים האחרונות גם בעולם הליטאי (מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, כמשל) ובוודאי בעולם הספרדי, ישנה נוכחות גדולה למופתים. אצל כ"ק הרבי מליובאוויטש, שר התורה מבני ברק או אצל הבאבא סאלי הם התגלגלו תחת השולחן, רק צריך היה לאסוף. רוח הקודש גלויה פיעמה בהם. מדבריהם לא נפל ארצה.
אבל איש לא יאמר שגדולתו של הרבי מליובאוויטש הייתה במופתים. זה היה החלק הכי שולי שבו. הרבי היה בראש ובראשונה בעל היקף תורני מבהיל בכל מכמני התורה, שמסר נפשו למען עם ישראל, מנהיג, ששלושים ואחת שנים אחרי הסתלקותו עדיין הופך את העולם. המופתים היו הפינאטס, לא העיקר.
רובנו עוד לא הספקנו לשכוח את סיפורי המופתים שהתגלגלו אצל רבי חיים בחדר ברחוב רשב"ם. פחד פחדים. ועדיין, גדלותו האמיתית - ידענו כולנו - היא בתורה. זך ונקי מתאוות ממון ומפרסום בשיא התכלית. אמת צרופה. רבי חיים והתורה חד הם. המופתים היו אגב אורחא.
אפילו הבאבא סאלי הקדוש, שהמופתים אצלו הפכו לשגרה והטבע בכלל לא תפס אצלו מקום, ינק את גדלותו מידיעותיו התורניות העמוקות, משקידתו המופלאה ח"י שעות ביממה, מהתלמידים הרבים שהעמיד, מקדושתו ומפרישותו העצומה, משמירת המחשבה ומטוהר אורחותיו הבלתי נתפס. לא המופתים והניסים. כולו קודש להשם.
האמת חייבת להיאמר: חצר שמוכרת ניסים בסיטונאות (גם אם יש בה תורה), היא מורפיום להמונים.
זכות אבות היא מתנה. כוח רוחני שמקבל הצדיק בזכות אבותיו. כך זה בעולם החסידי כשבן ממלא את מקום אביו (או חמיו), וכך זה בשושלות צדיקים של רבני עדות המזרח, שהנודעים שבהם הם בני משפחת אבוחצירא. אבל זכות אבות היא תוסף, לא הליבה. לא בונים קריירה על זכות אבות. ישנם שרלטנים שנתלים בסביהם קדושי עליון כשהם עצמם אינם ראויים אף לנשק את אבק סוליותיהם.
הצורך בבאבא מגיד עתידות שיפתור מייד את כל המחלות והמצוקות, מובן, זבנג וגמרנו. אבל מי שחושב שיש קיצורי דרך אצל צדיקים, ולא מזהה חצרות שלוקות בתאוות ממון ופרסום חולני, עלול להתאכזב קשות.
זה לא שבמגזר החרדי אין חצרות וענייני פרסום. יש ועוד איך. כל חצר כמעט מחזיקה בדובר ואיש יח"צ. עיתוני התמונות בסוף השבוע פורחים במגזר וגורפים רווחים נאים (במיוחד מהמפרסמים). זה מבחיל, זה דוחה, ועדיין - יש פרופורציה. חצרות ששקועות עד צוואר בפרסום, במגלומניה, בניסים, בידוענים, במשפיענים ובדיבורים על עיבור נשמת המשיח בצדיק שלהם - משהו שם, סלחו לי, לא מריח. לא תקין.
רק בדור הקודם חיו בינינו צדיקים גמורים נטולי תאוות פרסום, כבוד וממון. איך הסתאבנו כל כך מהר?
תקראו קצת על האדמו"ר מטאהש זצ"ל, זכיתי להיכנס לאדמו"ר רבי שמעון מלעלוב זצ"ל וחזיתי במו עיניי. לא מחזיק טיבותא לנפשיה. תקראו על הרבי הקדוש רבי יואליש מסאטמר, על רבי משה פיינשטיין, על רבי אריה לוין, על השלמות שקראו לה רבי אברהם גנחובסקי, על הזוך והטוהר של הרב שטיינמן, על אביהם של ישראל מרן הגר"ע יוסף, ועל עוד הרבה צדיקים זכים, טהורים, נקיים, קדושים. ראיתם אצלם ניסים שמתועדים במצלמות רחף? ראיתם תאוות פרסום וכבוד?!
ואלה לא רק צדיקים בדור העבר. לא אלמן ישראל. גם היום יש לנו צדיקים יראים ושלמים כמו רבי דב לנדו, רבי דוד אבוחצירא, קודש הקודשים האדמו"ר מאמשינוב, הרב דב קוק מטבריה, האדמו"ר מתולדות אהרן, האדמו"ר מסטוטשין. צדיקים נקיים, מזוככים, עובדי השם בתכלית, אנשים שדבוקים בקדוש ברוך הוא בכל רגע.
נגמרו הצדיקים "הרגילים", שאנשים מחפשים קיצורי דרך אצל צדיקים מיובאים עם עבר ועתיד לא ברורים?
לפני שנה הלך לעולמו הצדיק של חסידות ברסלב בדור האחרון, רבי שמעון שפירא. בציבור הכללי כמעט ולא הכירו אותו, הוא התגורר בדירת שני חדרים רעועה במאה שערים, אבל מבחינתי, היה אחד מצדיקי הדור, סולת נקייה ללא רבב. איש לא עמד אצלו בקבלת קהל, ולמיטב ידיעתי הוא לא הקים נכים מכיסאות גלגלים בשידור חי, אבל רבי שמעון היה מחובר לבורא יתברך בכל רגע ורגע בחייו. הוא עבד אותו בשמחה כל שנייה ושנייה. לברכות שלו היו השפעות של ממש. אבל אם יש דבר שהוא שנא יותר מכל, זה הפרסום. הוא ברח מפרסום כמו מאש.
מישהו בכלל יכול להעלות בדעתו את קדושתו של האדמו"ר מאמשינוב? שרף שחי בדורנו וראשו מגיע השמיימה, עמדתי לפניו והבטתי בצורת פניו הקדושות והתחלתי לרעוד. יש עוד צדיק כזה בדור? מישהו ראה אותו מעלים את מחלת הסרטן במופע פומבי לפני אלפי אנשים תוך התפארות עצמית מביכה? הס מלהזכיר! צדיק אמיתי מתנהל בהצנע, בלי 'שואו'. אצל צדיק אמיתי המופתים הם השאריות שנופלות אל מתחת לשולחן.
אבל מעבר לכל, צדיק אמיתי הוא אדם בעל מידות. תקראו על רבי יעקב אדלשטיין ואחיו רבי גרשון ותבינו איך נראה צדיק, איך נראה מישהו שהזדכך בתכלית, וכל כולו חי רק למען הזולת. תראו את הבתים שלהם, של הגדולים הליטאים, את הדלות, את הקירות המתקלפים, את הבתים שלא סוידו מהיום שנבנו ותבינו מהי צניעות, מהי נקיות, מהי קדושה ומה היחס הראוי לדירת עראי. צפו בתיעודים של הרב אלישיב לומד שמונה שעות ברציפות בבית מט לנפול בשוק מאה שערים ותבינו מהו צדיק 'נקי'.
ללא מאצ'ינגים של עשרות מיליוני דולרים, ללא התרפסות למחללי שבת, ללא פרסום אגרסיבי לקהל בור ועם הארץ וללא שיגעון גדלות ומגלומניה, אנשים שעמלו שמונים שנה בעולם הזה, הזדככו כדי להיות דבוקים בהשם יתברך ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.
סוף דבר: אין קיצורי דרך, צדיק לא נולד ולרוב גם לא מתגלה פתאום, יש מאין. שובו לכם לצדיקי אמת, אוהבי שמו ושומרי מצוותיו, כאלו שירעיפו עליכם טללי תחייה של תורה, תפילה ועבודת השם. עזבו את המופתים בצד כי הם הופכים את הטפל לעיקר.
"וְהִנֵּה אַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּגֹדֶל וְעֹצֶם מְתִיקוּת דְבָרָיו הַנְעִימִים לְחַזַק וּלְעוֹרֵר וּלְהַחְיוֹת וּלְהָשִׁיב כָּל הַנְפָשׁוֹת הַנְפוּלוֹת, אִם הָיָה גַם מֻתָּר בְּמוֹפְתִים הָיְתָה מִתְבַּטְלֶת הַבְחִירָה לְגַמְרִי. וּבֶאֱמֶת מֵחֲמַת זֶה הָיָה אָסוּר בְּמוֹפְתִים, וְגַם כְּשֶׁעָשָׂה אֵיזֶה דְבַר מוֹפֵת בִּקֵּשׁ אַחַר־כָּךְ מֵהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּשְׁתַּכַּח הַדָּבָר" (שיחות הר"ן לרבי נחמן מברסלב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.