שר המשפטים לשעבר חיים רמון: הדיון היום בבג"ץ לימד מדוע נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית הפך את בית המשפט העליון לכלי למימוש מאווייו הפוליטיים והמשטריים באמצעות שליטתו בקביעת הרכב השופטים.
גם בשנים עברו נשיאי בית המשפט העליון שיחקו מדי פעם בהרכבים כדי להשיג את הרצונות הפוליטיים שלהם בתיקים מסוימים, אבל עמית הפך זאת לשיטה. כיום, עמית הוא האקטיביסט הקיצוני ביותר בבית המשפט העליון, ואת חוסר הכבוד שהוא רוחש לשיטה הדמוקרטית, הוא שב ומפגין. אולם, בכל הרכב מורחב, עמית והאקטיביסטים הקיצוניים האחרים בבית המשפט העליון ימצאו עצמם במיעוט מול האקטיביסטים המתונים. לכן, בכמעט כל תיק בעל חשיבות ציבורית רבה בבג"ץ, עמית נוהג לקבוע הרכב סניוריטי מצומצם של שלושה שופטים שבו לשופטת דפנה ברק-ארז ולו, שני האקטיביסטים הקיצוניים ביותר בבית המשפט העליון, יש רוב אוטומטי.
בכך, עמית שובר לא רק את המסורת שעל פיה נשיא בית המשפט העליון ממעט להתערב בקביעת הרכבים, אלא גם את הכלל המקובל שבתיקים בעלי חשיבות ציבורית רבה, בית המשפט העליון דן בהרכב רחב. עמית מעביר שוב ושוב נושאים שברומו של עולם להרכב סניוריטי מצומצם של שלושה שופטים בלבד כדי להשיג את ההכרעות המשפטיות שאינו מסוגל להשיג בהרכב של תשעה, שבעה או אפילו חמישה שופטים. בדרך זו עמית כבר "יצר" שורה של פסקי דין אקטיביסטים קיצוניים שאפילו חיות, ביניש וברק לא היו מעזים לפסוק. כך היה בפסק הדין השערורייתי בעניין נציב המדינה וכן בפסק הדין המביש בעניין ראש השב"כ שעמית התעקש עליו אפילו כשהעתירה הפכה תיאורטית לאחר שהממשלה נסוגה מהחלטתה להדיח את רונן בר בעקבות התפטרותו.
בעתירה הנוכחית עמית "טעה" ולמרות שהוא שוב החליט על הרכב של שלושה שופטים בלבד, הוא לא העביר את העתירה להרכב "הקבוע" שלו עם ברק-ארז וסולברג אלא להרכב עם שטיין וכנפי-שטייניץ. כנראה הוא חשב שבמסגרת ההקצנה האקטיביסטית של שטיין, שאפשר היה לראות למשל בפס"ד הנבצרות ובפס"ד הסבירות, הוא ישיג החלטה בדעת רוב אם לא החלטה פה אחד בלי שום בעיה. אולם שטיין וכנפי-שטייניץ התנגדו לקביעות הנחרצות של עמית היום בדיון, שעמדו בסתירה קיצונית ומפורשת לחוק ולפסיקה.
אציין רק דוגמה אחת מההתנגשויות שהיו היום בין עמית לשטיין בדיון. בשלב מסוים השופט שטיין אמר לנציגת היועמ"שית כי בניגוד לטענתה, לראש הממשלה מותר לחלוק על חוות הדעת של היועמ"שית על פי דו"ח ועדת שמגר משנת 1997. עמית מיד התפרץ שאינו מסכים עם קביעה זו של שטיין. אולם, דו"ח שמגר קבע במפורש כי ביחס לממשלה "בדרך כלל מחייב הסדר הטוב במדינה כי הממשלה תתייחס לחוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים... עם זאת רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה [הדגשה שלי ח. ר.]". למעשה, ועדת שמגר לא חידשה דבר אלא חזרה על הקביעה המפורשת של ועדת אגרנט משנת 1962 והסבירה כי "לא ראינו לחלוק על ההבחנות האמורות [של ועדת אגרנט] הנשענות על הגדרתה של האחריות הממלכתית הכוללת אשר בה נושאת הממשלה. היא אינה גורעת, לכשעצמה, מן האחריות המשפטית, הפרלמנטרית והציבורית של הממשלה".
לפיכך, או שעמית לא יודע מה נכתב בדו"ח ועדת שמגר, או שהוא משקר ביחס למה שנקבע בו (ובכך הולך בעקבות ברק ששיקר בפס"ד פנחסי ביחס למה שנקבע בדו"ח ועדת אגרנט, ואף הודה בכך לאחר שנים). תחליטו בעצמכם מה יותר גרוע.
חשוב לציין כי בהרכב הנוכחי בבית המשפט העליון אין אפילו שופט שמרן אחד. כך, למשל, אף אחד מהשופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון אינו חולק על תפיסת "הכל שפיט" או על זכות העמידה הכמעט לא מוגבלת שמאפשרת לכל אחד לעתור לבג"ץ נגד כל החלטת ממשלה ונגד כל חוק של הכנסת. אלו עמדות שבבית המשפט הישן היו במיעוט של שופט אחד בלבד – אהרן ברק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.