ספירה של תכלית

 

ספירה של תכלית: מהגלות אל הייעוד

בין יציאת מצרים למתן תורה – הספירה אינה מִסְפָּר, אלא מסע של בניין. כיצד מנחילים לתלמיד את הראייה הכוללת, המובילה מקיום טכני להתבוננות פנימית.

חג השבועות, בשונה מכל שאר המועדים, אינו תלוי בתאריך קבוע בלוח השנה. אין הוא "היום השישי לחודש סיון" אלא תוצאה של תהליך: "וספרתם לכם ממחרת השבת..." – תהליך מתמשך בן ארבעים ותשעה ימים, ספירה שתחילתה בפסח וסופה במתן תורה.

וזה פלא: מדוע לא נתקבע חג השבועות כיום ה-50 ליציאת מצרים עצמה? מדוע החיבור למתן תורה נובע דווקא מהקרבת העומר – ולא מהנס הגדול של יציאת מצרים?

התשובה, כפי שמבאר מו"ר הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, היא הבנה יסודית במגמת החינוך האלוקי: יציאת מצרים אינה מטרה – אלא אמצעי. כבר בשיח הראשון של הקב"ה עם משה רבינו, במעמד הסנה, נמסר הדגש: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר, היציאה מהשעבוד איננה הישג סופי. היא רק שער, שער אל מהות החיים – קבלת התורה, עבודת ה', שמירת מצוות.

וכפי שמדגישה התורה שוב ושוב: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וברש"י – "על מנת כן הוצאתיך, כדי שתקבל עליך מצוותי".

וכאן מלמדת אותנו הספירה עצמה מסר חינוכי עמוק: היא מתחילה לא ביום היציאה – אלא ביום הקרבת עומר השעורים, ביום שבו מתחיל החקלאי לראות ברכה בעמלו, ביום שבו עלולה לחדור ללבו המחשבה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". באותו רגע ממש – מתחיל המסע למתן תורה. כדי להזכיר לו, ולנו, שהכוח אינו שלנו – אלא של הבורא. שהוא אשר הוציאנו ממצרים, נתן לנו שפע, ולמענו עלינו לחיות – בתורה וביראת שמים.

הרב אלחנן רוזנפלד שמנהל את תלמוד תורה חניכי הישיבות אשקלון  בדרכו של אביו הרב גרשון רוזנפלד ז"ל, מביא, כאשר לאבי היה מסר להעביר זה נמסר לא בנוקשות, אלא באהבה. הוא האמין שתלמיד יפנים אמונה – רק אם יראה את תהליך הצמיחה שבה. לא כפייה, אלא קירוב. לא הסבר יבש, אלא עין מאירה. ועל כן גם אנו נמשיך לספור – לא רק ימים – אלא לבבות.