קדושת עם ישראל – יסוד החינוך לאור פרשת "אמור"
מאת: איש החינוך הרב גרשון רוזנפלד
כשההכרה בקדושת הגוף והנשמה מלווה את המחנך – גם המבט על התלמיד משתנה מן הקצה אל הקצה
קדושה – אחריות כללית ואישית
בפרשיות הקודמות נצטווה עם ישראל על שמירת קדושתו – "והייתם לי קדושים כי קדוש אני". אין זו דרישה מופשטת, אלא תביעה קיומית: להתנהל בעולם הזה מתוך מודעות שהאדם, כל אדם, הוא נושא של שליחות אלוקית.
בפרשת "אמור", מרחיבה התורה את המבט ומציבה אותנו מול דמותו של הכהן – משרֵת הקודש. התורה תובעת ממנו שמירה חמורה יותר על קדושתו האישית, במיוחד בתחום טומאת מת.
הטומאה – תוצאה של ריק שנוצר
מדוע חמורה כל כך טומאת המת? משום שהגוף היה עד לא מזמן מקום חיותה של הנשמה האלוקית. הנשמה היא זו שהעניקה לגוף את היכולת לעבוד את ה': ללמוד, להתפלל, לגמול חסד. כעת, לאחר שהסתלקה – נותר חלל, ריק.
הריק הזה אינו נייטרלי – הוא מושך אליו טומאה. לא כעונש, אלא כמציאות רוחנית. לכן, הכניסה למקדש כשיש טומאה – אסורה בתכלית. אפילו לכהנים, המורגלים במגע עם הקודש, ישנה אזהרה חמורה: להיזהר מטומאת מת.
קדושת הכהן – דרגת חיים גבוהה יותר
לכהנים הותר להיטמא רק לקרוביהם הקרובים ביותר. אך הכהן הגדול – נדרש לקדושה יתירה. עליו נאמר: "על כל נפשות מת לא יבוא... כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו". קרבתו לה' היא כה גדולה, עד שהוא מוזמן להישאר כולו בקודש, גם בשעת צער אישי.
וכאן מופיעה נקודת עומק חינוכית: התורה אינה מבטלת את הצער, אלא מציבה את קרבת ה' כתחליף מרומם.
החפץ חיים – דוגמה לאמונה חיה
מעשה נורא הוד מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל. לאחר שנפטר בנו האהוב, שאלו מכר – שלא ידע מהאירוע – "מה שלום הבן?" ענה לו החפץ חיים בפשטות: "הלך ללמוד בישיבה."
לא מתוך קרירות, חלילה, אלא מתוך אמת פשוטה ונוקבת: הנשמה לא מתה. היא רק עברה מקום. וכשהחיים מאמינים בכך, התגובה משתנה – והלב נשאר מחובר לקדושה, גם בעת כאב.
המסר החינוכי – ראיית קדושת התלמיד
ולנו, כאנשי חינוך, יש כאן קריאה ברורה. ראיית הילד אינה יכולה להיגזר רק מהתנהגותו החיצונית. תלמיד איננו רק תפקוד – הוא נשמה. והוא בגוף.
רק מתוך הכרה ש"הגוף הוא משכן לשכינה" נוכל לחנך באמת. רק מתוך ראיית הקדושה הפנימית שבו – נוכל להאמין בו גם כשנכשל, להאמין בו גם כשהוא מאכזב, ולהוביל אותו למקום גבוה – משום שהוא משם בא.
סיכום – חינוך מתוך קדושה
לסיכום, אומר בנו, איש החינוך הרב יוסף אברהם (אברימי) רוזנפלד, קדושת עם ישראל אינה מושג ערטילאי. היא קריאה לחיים: לחיים של ראיית הטוב, של שאיפה לטהרה, של נגיעה בנשמה גם כאשר מתעסקים בגוף.
וכשהמורה רואה כך את תלמידו – גם התלמיד מתחיל לראות כך את עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.