הכוח שבשקט: חינוך נעים הליכות בעולם סוער
על דרכו של מחנך שבחר בנחת – וברא מתוכה שושלת של אור
שורשיו באדמת הדמע, פירותיו בארץ התקווה
בתוך מציאות של חורבן וגלות, תחת ענני זעם ואבל, צמח איש שבחר לבנות. אחרי שעבר את ימי הזעם באירופה, עלה לארץ ישראל, ושם הניח יסודות לבית של חסד, אמונה ויושר.
הוא נשא לאשה את חיה בֶּילַה לבית כהנא ע"ה – אשה יראת שמיים ורכה בלב, ויחד החלו את מסעם בארץ החדשה. אך זמן קצר לאחר שנישאו, ניטלה ממנו רעייתו האהובה, שנפטרה בלידת בתם השנייה. האובדן היה עמוק – אך התגובה הייתה גדולה ממנו: המשך חיים של בניין, נתינה, והקרנת טוב אינסופית.
זהו סיפורו של סבנו, ר' ראובן בן ר' משה דוד רוזנפלד ז"ל – אך יותר מכך, זוהי מורשת לדורות: חינוך מתוך שקט.
חינוך שצומח מנחת – ולא מכעס
אחד המאפיינים החריגים בדרכו היה מיעוט ההערות – עד כמעט היעדר מוחלט שלהן. הוא לא הרים קול, לא חיפש לתקן אחרים, ולא ניסה "לעצב" את הסובבים. הוא פשוט היה.
במקום לנסות לשנות את הילד – הוא הקרין עליו אור, והילד רצה לגדול בתוכו.
במקום לבקר – הוא נתן תחושת ערך. במקום להגיב בזעם – הוא שמר על נחת, עד שהנחת הפכה לדרך חיים.
כשהשתיקה מדברת – והנועם מחנך
ישנה שתיקה שנובעת מעייפות, ויש שתיקה שהיא הכרעה חינוכית. שתיקה שבוחרת להניח לילד מרחב לנשום, לגדול, להבין בעצמו.
השתיקה של סבא לא הייתה ריק – אלא עומק. הדיבור שלו, כשהגיע, היה קצר, מדויק, ובעל עוצמה. וכשמחנך שותק – אבל מבטו אומר "אני מאמין בך", די בכך לעיתים יותר מאלף מילים.
איש שהדוגמה שלו הקדימה את ההדרכה
סבא לא ביקש להיות מחנך – הוא פשוט היה אדם טוב. וזה היה מספיק.
הילדים ראו את ההתנהלות הנעימה, את האדיבות לכל אדם, את היראה הפנימית שלא לובשת תחפושת. הם ראו – ולמדו. לא מתוך כפייה – אלא מתוך הערצה שקטה.
זיכרונות הילדות שלי, כנכד של ר' ראובן, הם תמונות של שקט פנימי, של התנהלות רגועה ונעימה שהקרינה על הסובבים. השפעתו נחרתה בי, ומדרכי החינוכיות היום, כמחנך, נשענות על אותם יסודות של נחת ושל שלום פנימי שהוא הקרין בכל רגע.
החינוך בדורנו – הזמנה לחזור לשורש
היום, כשהשיח החינוכי גדוש בטכניקות, שיטות, ומרובי סמינרים – דרכו של סבא מציעה אלטרנטיבה פשוטה ומעוררת השראה:
חינוך מתחיל במי שאתה, ולא במה שאתה אומר.
אם אתה רגוע – תשרה רוגע.
אם אתה מאמין בילד – הוא יאמין בעצמו.
אם אתה אדיב – הוא ילמד לכבד.
מורשת של חסד וברוך
הבית שסבא הקים – לבדו, לאחר פטירת אשתו – הפך לבית גידול לדורות של יראת שמיים, חסד וענווה. בתוך הצניעות, בתוך השקט, נבנתה שושלת.
זוהי הקריאה שמופנית אלינו, צאצאיו ותלמידיו ברוח:
להיות מחנכים שמאירים – לא מכבים.
להאמין – לא לשפוט.
ולגדל דור שלא פוחד – אלא שואף.
ר' ראובן בן ר' משה דוד רוזנפלד ז"ל נפטר היום לפני 29 שנים בי' בניסן תשנ"ו, ומורשתו חיה בלבבות צאצאיו ותלמידיו.
בתמונה עם נכדו, איש החינוך הרב אלחנן רוזנפלד ביום הבר מצווה שלו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.