זיכרונות מפינסק: פגישותיי עם הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל
המדרגות שנותרו בזיכרון – והמשמעות החדשה של בית המדרש
פינסק, עיר ואם בישראל, שהייתה במשך דורות מרכז תורני ותוסס של עולם הישיבות, נחרתה בזיכרונם של רבים מגדולי ישראל. מספר הרב אלחנן רוזנפלד, בתקופה שהתגוררתי בעיר, בכל פעם שהגעתי לארץ, הייתה לי הזכות להיפגש עם הגאון הגדול הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, אשר נולד בפינסק בשנת תרפ"ח וגדל שם בשנותיו הראשונות בטרם עברה משפחתו לארץ ישראל.
כאיש חינוך, אומר הרב אלחנן רוזנפלד, אני מוצא חשיבות רבה בשימור הזיכרון ההיסטורי של עולם הישיבות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישים דגולים כמו הרב קנייבסקי זצ"ל. באחת הפגישות שהיו לי עמו, תוך שיחה על עברו, התעניין הרב קנייבסקי מה נותר כיום בעיר מילדותו. הוא סיפר לי, כי הזיכרון היחיד שנותר לו מפינסק הוא מאירוע של שמחת תורה, שבו אביו, הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה ה"סטייפלר" – ששימש כראש ישיבת נוברדוק בפינסק, לקח אותו עמו לבית המדרש. "אני לא זוכר כמעט כלום מהעיר," אמר הרב בפשטות, "חוץ מדבר אחד – המדרגות שעליתי בהן לישיבה."
השיח בינינו הפך מרגש ומעורר מחשבה. ניסיתי לשחזר בפניו את התמונה של פינסק כיום, כפי שהיא עומדת לאחר תהפוכות הזמן. השבתי לו שבניין הישיבה שבה לימד אביו, אמנם נותר על תלו, אך ייעודו השתנה לחלוטין – הוא הפך להיות בית חולים לחולים סופניים.
הרב הקשיב לדבריי בקשב רב, ולאחר רגע של שתיקה הוספתי בהרהור: "זו משמעות חדשה לגמרי של 'ממית עצמו באוהלה של תורה'."
חיוך דק, רווי עומק והבנה, עלה על פניו של הרב. היה ברור שהוא הבין את כפל המשמעות במשפט – פעם, היו אלה בני תורה שמסרו נפשם על לימוד תורה במקום הזה, והיום, המבנה משמש לטיפול באנשים שנמצאים בשלב האחרון של חייהם.
המשכיות ושינוי – זכרה של ישיבה שהפכה לבית חולים
דבריו של הרב קנייבסקי הדהדו בי זמן רב לאחר אותה פגישה. המחשבה על כך שמוסד של תורה, שהיה פעם לבה הפועם של קהילה שלמה, הפך להיות מקום של התמודדות עם חידלון החיים, הייתה מצמררת ומעוררת מחשבה גם יחד.
אך דווקא במפגש הזה, מול דמותו של הרב חיים קנייבסקי, היה אפשר לראות כיצד התורה נמשכת מדור לדור, למרות השינויים הגשמיים. מדרגות האבן שעליהן דרך כילד לא נותרו רק זיכרון רחוק – הן היו סמל למסלול חייו, מסלול של עלייה מתמדת בתורה, שברבות הימים הפך אותו לאחד מענקי הדור.
כאשר אני מביט לאחור על אותה שיחה, אני נזכר במשמעותה העמוקה לא רק עבורו אלא גם עבורי – כאדם שמקדיש את חייו לחינוך, אני רואה בכך שיעור חי על המשכיות, על החשיבות של השרשת מסורת ועל הכוח העצום שיש למקומות ולאנשים שהשפיעו עלינו בילדותנו. ייתכן שהבניין שינה את תפקידו, אך אותה רוח של מסירות והשקעה שנבנתה בתוכו נותרה נוכחת בדרכים אחרות – אם לא בקירות, הרי בתלמידים שהעמיד, במורשת שהותיר, ובעיקר בדמותו של הילד שעלה במדרגות, והפך לימים לאחד מגדולי התורה של דורנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.