מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד. ערב שבת פר' ואתחנן נחמו תשפ"ד.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
לית מילתא דלא רמיזי, מבלי שאתכוון לכך, יצא הגליון הנוכחי, גליון מספר 420, בדיוק בשבוע שאנו מתנחמים על חורבן בית המקדש שעמד על תלו 420 שנה ומצפים אנו בקרוב שירד השלישי באש מן השמים.
את הגליון אני מסיים בווארט של צחות שאמר ידידי הרב יוסף משה פריינד הי"ו מויליאמסבורג ואני שיניתי את זה מעט, כמנהגי, לנסות לראות הטוב בכל דבר.
הוא אמר על הפסוק בפרשתנו: 'ונשב בגיא', כאשר יושבים בין הגויים ומרגישים כתושבים ביניהם ומתרועעים איתם, אזי 'מול בית פעור', נדבקים קצת מהע"ז שלהם, שזה כיום הכסף שהפך לע"ז.
ואני שיניתי במעט וכתבתי: 'ונשב בגיא', כאשר יושבים בין הגויים, יש להסתכל עליהם במבט של 'מול בית פעור', היינו, לזכור כמה מכוערים ורעים הם ולאיזה שפלות הם מסוגלים להגיע.
זה מתקשר קצת עם מה שתכננתי לכתוב השבוע.
כאשר קיבלתי הודעת טקסט בקבוצת בית הכנסת, שמשפחת אופנהיימר יושבים שבעה על פטירת אביהם ע"ה, הרגשתי שאני צריך ללכת.
מעבר למצוות ניחום אבלים ולעובדה שאני משתדל ללכת לשמחות שמזמינים אותי ולהבדיל לנחם את מי שאני מכיר, כאן זה מעבר לכך.
לא ידעתי את גיל המנוח, אבל אני מכיר את בנו, שהוא מבוגר בהרבה ממני, הרי שאביו צריך להיות ישיש ואני אוהב לשמוע סיפורים על ישישים מכלי ראשון שנותן קצת פרספקטיבה על אנשי דור העבר.
באתי להתפלל שחרית, כדי להפוך את התפילה הזו למצוה מדאורייתא, שהרי תפילה היא מדרבנן וחסד מדאורייתא. ולהשלים מנין לאבלים זה חסד גדול.
בן כמה היה אביך? שאלתי את הבן. בן 99 ענה הבן.
זאת אומרת, שהוא נולד בשנת תרפ"ה, א"כ, שכשפרצה השואה בתרצ"ח, הוא כבר היה בר מצוה בחור.
ביקשתי מהבן שיספר לי היכן אביו נולד? והיכן היה בשואה?
הבן שמח על השאלה והשיב: שפר הגורל על משפחתנו, משפ' אופנהיימר היא משפחה שורשית וידועה בהיסטוריית ארץ גרמניה ועשרות דורות ישובים שם.
כאשר הצורר הגרמני ימ"ש עלה לשלטון, הרגיש סבי שהתעמולה שלו משפיעה על העם והמצב מתדרדר מיום ליום, עד כדי כך, שיום אחד נתנו לו ביד מצחצח שיניים וציוו עליו להתכופף בביזיון לנקות את הלכלוך שעל המדרכה ליד הבית ותוך כדי ירקו עליו, אז הוא החליט שחייבים לברוח.
זה היה עדיין בשלבים המוקדמים והתאפשר לנוע בדרכים, הוא לקח את רעייתו ובנו (המנוח הלז) ונע לפריז, שם שכר דירה והתמקם בה.
כאשר הנאצים פלשו לצרפת, פנה אליו גוי אדיב, שחרה לו על הסלקציות והאנטישמיות שקורה מסביב והציע לו להתחבא בביתו עד יעבור זעם וזה נמשך מספר שנים.
את הילד הם פחדו להחזיק אצלם וסידרו לו משפחה אחרת וכך היו בנפרד כל ימי המלחמה ורק אח"כ נתאחדו ולמרות אי הנעימות והקושי, והעובדה שהתקיימו על קצת לחם וירקות, עדיין היה מצבם שפיר לאין ערוך, מאשר שאר היהודים שנלקחו למחנות העבודה והמוות.
שאלתי אותו שאלה פשוטה: מה מביא גוי, לסכן את חייו עבור מישהו אחר, ועוד מישהו שהוא כלל לא מכיר? למה שיעשה את זה? מילא יהודים, יש להם אמונה חדורה בהקב"ה ומוכנים למסירות נפש עבור יהודי אחר, אבל גוי?
במקום לענות, הוא סיפר לי סיפור שאביו סיפר לו.
היה גוי בצרפת שהחביא 10 יהודים בביתו בתקופת השואה, וממש חלק איתם את חייו במסירות נפש.
יום אחד התדפקו על דלתו עוד 2 יהודים שנודע להם על חסדיו וביקשו להתחבא אף הם בביתו, אמרו היהודים שהסתתרו שם לבעל האכסניה, כי המקום צר מהכיל והיכן הוא מתכונן לאכסן אותם? ענה להם הגוי: תגשו אתם לדלת ותגידו לו אתם את מה שאתם אומרים לי, כי אני לא מסוגל להגיד להם את זה, כשאני יודע שהאלטרנטיבה שלהם זה להיהרג.
הרב אופנהיימר לא השיב לי על שאלתי, אך לי מסתבר שאלו אנשים שכנראה היתה להם איזו סבתא יהודיה והגנים בתוכם הם יהודיים, אחרת, לא נראה לי אפשרי שגוי יסכים לסכן חייו ומשפחתו בעבור הזולת ועל אחת כמה וכמה לא בעבור יהודי שהשנאה אליהם ירדה בהר סיני ומושרשת בהם להלכה, כדברי רשב"י.
וזה מתחבר לדבר צחות שכתבתי בריש המאמר.
בברכת שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.