רגעי השבוע - פרשת ואתחנן-נחמו
הבגדים המוכנים למשיח בשכונת מאה שערים / הנער שגילה באקראי אימתי התחלת חיוב תפילין / הנגשה לנזקק בדומה לשלטים לערי המקלט / הרחובות השוממים ואזעקה בשעת רעווא דרעווין
א. מה שלמדתי מסבא
"ירושלים היתה משוש חייו, וכל ימיו היה משתבח שזכה להיוולד בין חומותיה ומעולם לא יצא מגבולות ארץ הקודש. הוא היה דמות של חסיד ואיש מעלה, כשכל תנועה היתה מדודה כלפי המקום וכלפי האדם, איש ישר ביותר". (ציטוט מתוך הספר 'מאה שערים שלי' מאת ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר). כאשר הסבא היה צריך להשתמש בנייר ועט של המוסד בו עבד למחייתו - שלשל כמה מטבעות מכיסו לקופת כולל 'חיבת ירושלים' לעדת גליציה, בו שימש כגבאי צדקה ושירת נאמנה את הציבור שפנה לעזרה.
תשעה באב. בעוד עוברים היינו בשכונת מאה-שערים בואכה לכותל המערבי לקונן על החורבן, עצרתי לרגע קט ברחוב 'עונג שבת', בסמוך לאחד משבעה שעריה של השכונה, הצבעתי לעבר החצר הקטנה הקיימת עד היום, בו גר סבי הדגול ר' שייע ציינווירט ע"ה, שבשבוע הקרוב יחול יום היארצייט ה-54 שלו, ואני זכיתי להיקרא על-שמו, כמו עוד מאות מצאצאיו הרבים.
שיתפתי את בני משפחתי את מה שאמי תחי' סיפרה לי, מה שחוותה בצל זקנה הגדול שתמיד חיכה וציפה לגאולה: "יום אחד נקלעתי לבית סבא וסבתא בשעות ערב מאוחרת מעט, ושמתי לב כיצד הוא מתארגן לשנת לילה. כל צעד מחושב ומסודר, ובמיוחד בגדיו שתמיד היו נקיים ומסודרים מאוד. ראיתי כיצד הוא מניחם על כסא צמוד למיטה, באופן מסודר מדי לטעמי באותן שנים צעירות שלי, ובתמימותי שאלתי אותו על-כך, והוא השיב לי בחיוך ומתוך אמונה יוקדת שנצרבה לנצח בנשמתי: 'הרי אנו גרים קרוב לבית המקדש, ובכל רגע משיח יכול להגיע, אני רוצה להיות מוכן, ומיד עם הישמע צלילי הגאולה, אתלבש חיש ואצא לקבל את המשיח'"...
גם את מיקום החצר אני יודע מסיפוריה, ושמו נערץ על-ידי ילדיו ונכדיו שזכו להכירו בימי חלדו, ומהם שמעתי במרוצת השנים הנהגות שונות. על שתיים מהן - בהן התחלתי לנהוג בביתי מאז ששמעתי על-כך - סיפרתי גם השבוע לבני משפחתי: א) הסכין לחלות בשבת קודש וחג, עשוי ללא שיניים. ב) סבא ז"ל היה חותך פרוסה ראשונה, ואז מחלקה לשתי חתיכות, את הראשונה בעבורו לאחר טבילה במלח כמובן, ואת השנייה לאשתו - סבתא היקרה ע"ה.
לגבי שימוש דווקא בצורת סכין כזו, ייתכן והסיבה היא בהתאם לדברי חז"ל שעכשיו - בגלות, 'שולחנו של אדם מכפר עליו', ודימו את עניין חיתוך ובציעת החלה לחיתוך ושחיטת הקרבנות בסכין, שצריך להיות חלק ובלי פגימות.
ב. בעתו ובזמנו
קולו בטלפון היה שמח מעבר לרגיל, ולאחר התעניינות כללית איך הוא מרגיש, איך הוא מסתדר ואיך הילדים - שאלתי אותו: "מענדל'ה, מה לך נרגש היום במיוחד"? וכך סיפר לי בני היקר, המשמש בימים אלו מדריך בקעמפ 'גן ישראל' הנערך במתחם איסטרה שבפרברי מוסקבה:
"התחלנו ב"ה בהצלחה גדולה את הקעמפ לילדים המגיעים ממשפחות יהודיות שונות, עם מאות ילדים, מכל הסוגים והעדות, שהמשותף ביניהם - היותם יהודים שהוריהם מבינים שחייבים להעניק מנת יהדות לילדיהם, לפחות בחופשת הקיץ. ב'סיירת' (קבוצה) שלי יש ילד שלא בדיוק השתתף כל-כך בתוכניות, ובמיוחד הדיר את רגליו מתפילות, שיעורי תורה ומכל התכנסות רוחנית שאנו מכניסים בין הפעילות החווייתית במשך כל שעות היום.
בשיחה אישית לפני שלושה ימים מספר לי לפתע הילד שהיום - התאריך העברי של יום ההולדת השלוש עשרה שלו. הגבתי בהתרגשות ושאלתי מיד, מדוע הוא או הוריו לא עדכנו על-כך מראש? והוא השיב, כי הוריו מתכננים לערוך לו חגיגה גדולה ומפוארת בעוד כחודש, ואז גם יניח תפילין...
מיהרתי כמובן ראשית להניח לו תפילין, כינסנו מניין לקריאת התורה והעלינו אותו לתורה, ערכו לו 'מי שבירך', וכמובן גם זרקנו סוכריות, להפתעתו ולשמחת שאר הילדים.
המהפך התחולל מיד בילד הנרגש, ומאז אותו היום החל לבוא בקביעות לכל התפילות ולהשתתף בכל השיעורים. לפני כל אכילה, הוא בא לברר איזו ברכה מברכים לפני ואחרי, ומרצונו האישי גם צם את כל תענית תשעה באב!
אתמול לקחתי אותו לשיחה, והסברתי לו כי עיקר בר-המצווה אינו החגיגה ולא הרעש שמסביב, כל אלו הם רק חיצוניות, העיקר והקובע זה התאריך העברי, ומאותו תאריך הרי הוא בר-מצווה - כלומר מחויב בכל המצוות. אני רואה מול עיניי, כיצד הילד פשוט משתנה מקצה לקצה, גם השיחות להוריו מאוד מכובדות, וכל הנהגתו בתמימות יהודית אמיתית של עוד ילד טהור שגילה את האור, בקעמפ יהודי".
ג. הכוונה למקלט
בפרשתנו השבוע - פרשת ואתחנן, מסיים משה רבנו ע"ה את הנאום שנשא לפני מותו, על מה שעבר עם ישראל, ופותח בנאום נוסף על המצוות. בין הדברים אותם אמר משה רבנו, מזכירה התורה את פעולתו של משה להבדיל שלוש 'ערי מקלט' בעבר הירדן המזרחי, כמצוות התורה להפריש מקום מסתור לרוצח בשגגה, בכדי להגן עליו מפני גואל הדם.
אנו רואים דבר מיוחד שהתורה מצווה עליו: "תכין לך הדרך", ומזה לומדים חז"ל שהדרכים אל ערי-המקלט היו צריכות להיות רחבות מאוד, ובכל צומת הוצב שלט, שעליו נכתב "מקלט, מקלט" - כדי שהנמלט יוכל למצוא בקלות את הדרך ולהציל את נפשו.
מספר הגולים בשגגה היה מן הסתם לא גדול, לעומת מאות-אלפי, ואף יותר, העולים לרגל שלוש פעמים בשנה, הם לא זכו לתנאים משופרים כל-כך של תנאי הדרך, וגם שלטים מרהיבי עין על הדרכים לירושלים.
הסבר מעניין על כך, שמעתי לפני מספר שבועות מאיש החסד ר' יונתן שווארץ מארה"ב, המתאר יהודי ש'נעבאך' הרג מישהו בשוגג, וכעת הוא נתון במרוצה לעבר עיר מקלט קרוב. את הדרך שהוא עושה כעת לראשונה בחייו הוא לא מכיר, ובכל צומת הוא נאלץ לעצור ולשאול עובר-אורח 'היכן פונים אל עיר מקלט'? ייתכן והנשאל סקרן מטבעו, ומיד ישאל: 'את מי רצחת'? 'איך זה קרה לך'? שאלות שיגרמו לרוצח בושות קשות. אומרת התורה הקדושה: הרוצח יקבל את עונשו בגלותו, אבל את הבושות אין צורך שיסבול סתם. מאידך, העולה לרגל לירושלים, מכבדים אותו, כולו שש ושמח, ולכל אחד שישאל את הדרך לירושלים יענה לו בכבוד רב.
הלימוד כאן לכל אחד מאיתנו חד וברור: כשפונה אלינו מישהו לעזרה, ולא משנה מה ומדוע הוא זקוק לסיוע - יש לנו להגיש לו זאת באופן הכי מכובד ונוח, חלילה להכביד עליו בשאלות מיותרות או עצות שאינן במקומן.
מספר פעמים הגיע הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א למרכז החסד היהודי כדי לעקוב אחר חלוקת סלי מזון, שבועיות ובעיקר לפני החגים, והוא 'נתן לי על הראש', בעדינות אך בנחישות, אם המקום לא היה מספיק מסודר ומאורגן עקב עומס של אנשים, ואם התור ארוך מדי או האריזות לא נוחות. הרב הציע ודרש לשנות נהלים כדי להנגיש את העזרה, על-מנת שהמקבלים ירגישו מכובדים ולא נצרכים, ולעשות הכל שייצאו בהרגשה טובה ושמחה. זוהי אכן דרכה של תורה.
ולתמונת השבוע שלי: צפונות צפת
העיר צפת, עיר בעלת קסם ייחודי, בה עבר והווה מחוברים יחדיו. היא מרתקת עם סמטאות קסומות הספוגות באלפיים שנות רוח וניגון, עם אוויר הרים אל מול נוף גלילי מרהיב ביופיו. עיר יחידה ומיוחדת. צפת היא גם אחת מארבע ערי הקודש, עיר הקבלה, בזכות האר"י הקדוש וגוריו, עיר בה חי מחבר השולחן ערוך רבי יוסף קארו, ומקובלים רבים, גדושה היא בעשרות בתי כנסת עתיקים ומגוונים הפזורים בין סמטאות כחולות וקסומות, חצרות אבן חבויות ובית קברות עתיק.
כל השנה, ולא משנה מה מזג האוויר - ביקור בצפת מרומם את המבקר. אך התאריך ה' באב - הוא בהחלט מיוחד. ה' באב הוא יום ההילולא של האר"י הקדוש, ולאחר מספר שנים שלא זכיתי להיות בתקופה זו בארצנו הקדושה, קמנו ביום שישי שעבר בשעה מוקדמת, ולאחר תפילת שחרית יצאנו מירושלים והצפנו צפונה לעיר צפת. כשחיפשתי מקום לשהות בו, יעצו לי רבים לוותר: 'בתקופה קשה זו, לא כדאי לשהות בצפון' אמרו לי כמה. ואכן, המחירים לאכסניה היו זולים במיוחד.
הגענו לצפת, וראיתי כי המשטרה חוסמת את הכניסה לבית החיים העתיק, מחשש של התאספות קהל רב והמנוסה הגדולה העלולה להיות עם הישמע חלילה אזעקה, עקב התקפת טילים של החיזבאללה ימ"ש. לאחר התארגנות בחדר והכנתו לקראת שבת המלכה, נסענו למירון, שהרי להיות בצפון בלי לבקר במירון - בלתי שייך...
במבט סקרני חזיתי במערת רשב"י בדמויות המעניינות המאכלסות את המקום, אלו שמסיימים את ששת ימי החול, לעומת טיפוסים שכבר נכנסים בצהרי היום מוכנים לשבת הקדושה. הדסים שונים בידיהם, חלקם לבושים בגדי לבן ומתחת לנברשת נרות השמן זית - זיו פרצופיהם זוהרות במתיקות שאין דומה להן.
כששבנו צפתה, המשטרה כבר לא הייתה, וכך הגענו לפאתי בית החיים, מחנים ומטפסים את גרם המדרגות הרבות לקברו של האר"י הק', בואכה קבר מרן רבי יוסף קארו, ועוד גדולים וצדיקים שזכו להיטמן במקום קדוש זה, ושרדו את הרעש המפורסם לפני 187 שנים שהחריבה את רוב העיר ובית העלמין שבה.
במהלך השבת נחמץ לבי לראות בתי-כנסיות שבקושי היה בהם מניין לתפילה, ואחרים הבנויים רק על תיירים - היו סגורים לגמרי. בשיחה עם תושבי העיר שמעתי על מאות חדרי אירוח שמשוועים לתיירים, כמו בתי עסק רבים, שמאז שמחת תורה, עומדים שוממים. מטה לחמם נשבר עקב הלחימה בעזה, והחשש הנמשך מצד החיזבאללה בצפון, שאכן ניסה גם בשבת אחר-הצהרים לשגר טילים לצפת, והאזעקה שהפתיעה אותנו גרמה לנו מחשבות נוגות על ההתמודדות הקשה של אחינו יושבי ארץ הקודש במקומות אלו.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.