מאת פישל קדוש
מעצר "שומרי הנוח'בות" מעורר תיעוב, אבל הסיפור הגדול הוא תגובת הנגד המרשימה של החיילים במחנה והאזרחים שנהרו ל'שדה תימן' למחות, תופעה שלא היתה בעבר (והיו סיבות למסיבות אך המימסד עשה את שלו בשקט, בלי לשלם מחיר), ביטוי של התרסקות יראת הכבוד למימסד ושל קריסת כוחו הציבורי.
לא במקרה זה מגיע בשבוע שבו נחצו גבולות בבג"ץ. השופטים הנפוחים הביטו בעיניים קמות בישראלים שניצבים מולם, במבצרם, בתוככי אולם השיפוט, ותוקפים אותם בחריפות, כשהגאים בגלימות בורחים בבושת פנים. האחרון שעשה זאת היה צביקה מור, שבתוך ביתם האשים אותם בלי להתבלבל כי בהחלטותיהם המיטו עלינו את ה-7.10 את רצח בנו ועוד 1500 ישראלים: ''לו בית המשפט הזה היה מאפשר לירות במתקרבים לגדר, בני איתן היה היום בבית''.
כמו ההתנגדות ב'שדה תימן', לפני כמה שנים לא היה ניתן להעלות על הדמיון בריחות חוזרות ונשנות של השופטים היהירים מפני אזרחים שמטיחים בהם האשמות חמורות, וגם זה מגיע מאותה התרסקות יראת הכבוד מהמימסד.
כל זה יושב על התנהלות מערכת המשפט מול הרפורמה. בהתנהלותם המופקרת אומנם הצליחו לבלום (זמנית?) את הרפורמה, אבל שילמו מחיר כבר של קריסת המעמד הציבורי, ומה לעשות שהדבר היחיד שיש למערכת משפט (ולא משנה אם אלה שופטי בג"ץ, יועהמ"שית או פצ"רית) זה כבוד, וקריסת הכבוד היא פתיח בטוח של אובדן הכוח, היום, מחר ויותר מזה מחרתיים.
יכול להיות שמהעז של קרבות הרפורמה יצא מתוק?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.