ביסקוויט שובבי"ם בכותל.
הזמן: תשמ"ט, ובשנות הנ'.
אשמורת הבוקר.
המקום: תחנת המשטרה הזעירה למורדות הרובע ברחבה מול הכותל.
מבנה ישן, 3 חדרים עם כיפות גג עגולות, נקודת שירותים בקימור משמאל, שהמשתמש, הוכרח לכפוף ראשו כהגמון בגלל התקרה הנמוכה, דלת ברזל, בחדר למעלה יושב המפקד הכול יכול מר שמש, גבוה וחזק עם לב רך של כבשה.
לילה, אשמורת הבוקר, גשם זלעפות ורוחות מקפיאות בכל הרחבה הריקה, מוט הברזל הפשוט שהיה שער כניסה לרחבת הכותל מונהגת בידי שומר שמן ועייף המתחמם נואשות מול תנור הספירלה בבודקה שלו, המוט מתרומם, ורכב סיטרואן bx גולשת לאיטה, הנהג, הבחור ישראל שמעון בורשטין, הנוסע רבי משה יוסף הס מויזניץ ז"ל.
הרכב נכנס עד למקום, שניהם יוצאים עם שקיות המכילות, חלב, קפה, כוסות, חבילות ללא עטיפה של ביסקויטים.
כל שלל המלקוח הזה מועבר לחדר הראשון מצד ימין.
הזקן, מרתיח את המים בדודים שהכין ומילא מאמש, מארגן את הסוכר והקפה, ונכנס להכנות בשירותים החיצוני הקר והנמוך לפרק זמן משמעותי.
אני נער בן 18, לומד באותו זמן עם הבעלי תשובה בישיבה המופרסת והצבעונית, שובו בנים של הדור הקודם, הסמוך וממוקם ברובע המוסלמי, רחוב חברון.
בליל כפור כזה, השטח מסביב רק רוחות, קור, ורטיבות גשם.
נקודת האור החם, אחרי החזרה מהתבודדות, ונשיקה לכותל הדומע בגשם, הפניה למשה יוסף הכרחית.
וזה חוק משה יוסף מיום הווסדו:
קר לך?
כנס תתחמם ליד התנור.
רוצה קפה?
תה?
בכבוד רב, בתנאי שלא תפתח פה.
והכי חשוב! לא תלך חלילה להכין לעצמך קפה!
סבא יודע את התפריט שלך, 2 כפיות גדושות סוכר, הרבה חלב, וחצי כפית קפה נמס, למשנהו הספרדי הוא כבר יכין קפה בוץ נטול סוכר, ולקבצנית מבחוץ שחשבון יש לו איתה מקדמת דנא הוא יוציא לה את התה החם עם סוכרזית, ישים על אדן החלון בחוץ בלי להגיד, היא תיקח בלי לאמור לו תודה, שיכול להבעיר שוב את המריבה מפעם קודמת.
אני כידוע אוהב לשתות בכוס זכוכית, וקרה המקרה, בשעות העייפות בין שחר לנץ החמה, שהפלתי כוס הזכוכית בדרך לבקש קפה נוסף.
עייף ומבוייש חיפשתי מטאטא, אבל סבאלה הקדים אותי, בלי להביט אלי, לא בגערה ולא בחמלה.
נבוך אני נצמד לקיר וזוחל החוצה כשסבא משה יוסף רכון על הרצפה עם כף אשפה, הוא מזמזם לעצמו: הפח נשבר ואנחנו נמלטנו....
והנה מגיע איש נשוא פנים, זקנו הארוך משתלב בגובהו, וכמקשה אחת עם החליפה הרבנית הארוכה שלבש, הוא יודע שסבא לא אוהב וסבא יודע שהוא יודע שסבא לא אוהב, אבל כאן הדברים לא מתנהלים רגשית כמו בשאר העולם, הדמויות כאן אינן רגילות ולא משתוות לשום דמות של ימות החול ביום יום האנושי הרגיל.
הזקן נכנס ממלא את כל חלל חדר הקפה, ומכין לעצמו בסילודין קפה, בטקס מורכב, שליפת סוכר מכיסו, הנחת כפית הקפה של הסבא והוצאת הקפה בניעור הקופסא, המים חמים ימולאו פעמיים, כמו הטל לפני המן ואחרי.
משה יוסף הסבא לא יושב בשקט בינתיים, הוא רגיל לעבוד ולעשות, אבל בדקות הללו אין כוחו אלא בפה...
והוא סונט ומקניט ויורה עליו בשקט,משפט אחרי שאלה רטורית.
והזקן?
לא מתכוונים אליו, מחוייך ממשיך במלאכתו עד שיוצא עם התירכובת הנכונה ב2 כוסות.
ויש כאן עוד לקוחות, שונים אבל נוכחים, חיילי משמר הגבול, טרם צהל דורדר לערבוב חיילות בכל פינה אפשרית.
סבא מקציב להם "מלון" חדר פנימי מרוחק, שם הוא יגיש להם טס עם כוסות תה וקפה, וביסקוויטים.
הם מכירים את פקודת מטכל של משה יוסף;
להיכנס למלון בפנים ולחכות, בלי להתערבב עם הקהל שלו, ובלי לבקש, פשוט לשבת, סבא כבר מגיע.
החל תהליך של רכישת אימון והערכה הדדית ביני הנער החסידי מהבעלי תשובה, בכותל לפנות בוקר, לבין סבא משה יוסף.
(המשך מחר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.