מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס״ד, ערש"ק פר׳ ויגש תשפ"ד
לידידי ומכרי קוראי ומתענגי 'מעדני הפרשה' הע"י.
לפני שנמשיך בסיפור שאתם באמצעו, ברצוני לספר סיפור קצר שבני הר' נפתלי סיפר לי היום.
וכך הוא מספר: נסעתי לאומן לכבוד 'שבת חנוכה' ונכנסתי לציון מאוחר במוצש"ק להתפלל ואברך ניגש אלי ושואל אותי אם אוכל לעשות לו טובה?.
בהחלט, עניתי, אם זה רק אפשרי, למה לא?.
האברך שלף שטר של 100 דולר ונותן לי ואומר לי כי הוא צריך כבר ללכת והוא מבקש שאחלק את הכסף ל-10 אנשים שאוספים כאן כסף בציון, לכ"א 10 דולר.
האברך כבר התחיל לסוב על עקבותיו ואז הוא מסתובב ואומר לי: יש לך סבלנות לשמוע מה הסיפור של הכסף הזה? בחפץ לב, עניתי, אינני ממהר לאף מקום.
קצת לאחר צאת השבת, הגעתי לציון, רציתי להתרפק על רבינו ולהתפלל בשלווה, אך לא הצלחתי לומר פסוק שלם, בלי שמישהו ידחוף לי יד לתוך התהילים לבקש נדבה במקרה הטוב, או ללחוש לי באוזן ולהתחנן שקנה כרטיס רק דרך אחת ואין לו כסף לחזור לארץ ושארחם עליו וכו'.
נתתי לכל אחד דולר, ושילחתי אותו מעל פניי ובליבי טינה על כל אלו שמפילים את עצמם על הציבור, באים רק דרך אחת בחוסר אחריות ובאים להפריע לנו להתפלל כדי שנכסה את כרטיסם חזור.
חזרתי לאכסניה לאכול 'מלוה מלכה' והרהרתי לעצמי: רבינו היה לו אהבת ישראל לאין שיעור וגבול, ואני באתי לחסות אצלו ומתנהג ככה ליהודים? אמרתי לעצמי: תאר לך שהנכדים עטים על הסבא לבקש דמי חנוכה, הוא גם יכעס עליהם ויתן להם בחוסר סבלנות? לשם מה טסת עד לאוקראינה, אם לא לזכך את עצמך ולמלאות מצברים של אהבת ישראל וללמוד מדרכיו והדרכותיו של רבינו?
אזרתי עוז, הוצאתי 100 דולר מהארנק והחלטתי לחזור לציון ולתת לעשר ראשונים שיושיטו יד, לכל אחד 10 דולר, עם כל הלב, עם חיוך ענק ומילה טובה.
ראה זה פלא, מסיים האברך, חזרתי לציון ואין אף אחד שמושיט יד. איפה כל הבחורים האלו נעלמו כשצריך אותם? על כן, עשה לי טובה תהיה שליח שלי ותחלק את הכסף שנתתי לך, ושלוחו של אדם כמותו, תתן את זה עם חיוך ענק ומילה טובה.
מסיים בני: עניתי לו, עכשיו הבנת? הם לא היו צריכים את הכסף שלך, אתה היית צריך אותם שיעוררו אותך לאהבת ישראל ונתינה כמו שצריך...
וכעת, סליחה מכולכם, אתחיל את החלק השני של הסיפור.
(קיצור הפרקים הקודמים: אני במסע חיפוש של כל מי שיש לו קפידא עלי כדי לפייסם, באורח פלא נודע לי ממישהו, כי חמיו היושב בכלא, כועס עלי כבר 30 שנה, על לא עוול בכפי, לאחר מסע מתיש התקשר אלי האיש מתוך הכלא וסלח לי בלב שלם, ואני בטוח שמכאן תצמח ישועתי, אך היא בוששת מלבא ואינני יודע מה לעשות הלאה)
טסתי ארצה לכבוד ל"ג בעומר ונסעתי ישיר למירון, הגעתי באמצע הפראווען של ר' מיילך שהלהיב את הלבבות והבעיר אש בכל העצמות, אין מילים.לנתי באזור הצפון ורק למחרת ל"ג בעומר יצאתי לירושלים עם עצירות במקומות הקדושים והגעתי לירושלים קרוב לחצות לילה, נסעתי הישר לכותל המערבי להתפלל מעריב בציבור.
אחר מעריב נצמדתי לכותל ודיברתי כדבר בן אל אביו: 'אבא רחום, בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, בדורות הקודמים, נתנו לילדים מכות בלי רחמים ובמקרה שהילד היה אמיץ ושאל למה? הוא חטף סטירה נוספת עם גערה: 'אתה עוד שואל למה???, טאטע, היום השתנו הזמנים, כיום, כשנותנים מכה או גערה מסבירים למה, אנא אבא, אני מבקש לדעת למה? אחר שפייסתי את פלוני, עדיין יש סתימה בצינור, בבקשה, אל תתן לי רמזים, תשלח לי סימן ברור בלי שיהיה לי שום ספק בדבר, אנא אבא!.
משם נסעתי אל המלון באזור קטמון בו התאכסנתי ובבוקר נטלתי הטלית ותפילין, התנעתי את רכבי לנסוע להתפלל שחרית.
בלייקווד יש מקומות חניה ליד כל בית כנסת (באם לא, לא תקבל אישור לפתוח את בית הכנסת), אך בירושלים אין חניונים ליד בתי הכנסת, אדרבה, פקחים בולשים מרחוק כדי לקנוס אותך על שחנית בכחול לבן חניה אזורית ועאכו"כ אם אחנה על צהוב או אדום או מדרכה.
לחצתי על דוושת הגז ונתתי דרור לרכב, החלטת לסייר בשכונות והיכן שאמצא בית כנסת שעונה על שלושת הדרישות: מקוה, קפה ומניינים, אעצור שם להתפלל, עברתי ליד שוק מא"ש ושטיבלאך בית ישראל אך אינם עונים לתנאים הנ"ל.
לפתע חלפתי על פני רח' יואל, הבנין החדש המפואר של 'סטמאר שטיבלאך' קרץ לי במלא עוצמתו, אמנם כאן יכול להיות כמה גערות 'שייגעץ' 'צא טמא' אבל זה לא מסוג הדברים שימנעו בעדי מליכנס לשם (אולי עמוק בתוך הלב אני שש עלי האקשן הזה). הבטתי סביבי והחלטתי, שאם אני מוצא חניה קרובה, אתפלל כאן.
עודני מהרהר ורכב יוצא מרח' חגי מול באבוב ואני משתחל במקומו, נועל הרכב ויוצא לשטיבלאך סאטמאר.
אני נכנס לפוליש, הציבור מקבל אותי בברכה ובהפתעה, המבוגרים שואלים אם אני עדיין חי, והצעירים מתעניינים מי זה האיש שכולם עסוקים בו?
ירדתי את המדרגות למקוה, אני מכניס את הכמה שקלים למכונה והדלת נעה על צירה, עוד אני נכנס וזה יוצא...
ראיתי את האיש מולי אחרי עשור וחצי שלא ראיתי אותו ודמי הסומק אזל מלחיי, לו הייתי חוטף זאפטה בפרצוף ממתאגרף אלוף, לא יודע אם הייתי כ"כ בהלם, כמו לראות אותו מולי ולקלוט במהירות שזה הסימן הברור ששלחו לי ממרום על פי בקשתי אמש ושאני בבעיה, לא סתם בעיה, אלא הבעיה בה' הידיעה.
נקרא לו חצקל לצורך הסיפור ואעצור כאן, לא רק מפני שכבר מאוחר, אלא שגם אני, שחושב את עצמי גיבור בנפש, זקוק לכוחות נפש להמשיך את הסיפור ובעזרת השם בשבוע הבא אספר מה כל כך המם אותי כל כך בידיעה שדוקא חצקל, הוא ולא אחר, סותם לי את הצינורות, בניגוד לכל הלך המחשבה שלי ב-17 השנים מאז הסיפור והתקרית שהיה לי איתו.
נ.ב. הגר"מ דרוק זצ"ל היה מתמוגג לספר, שהוא ראה פעם בחתונה את הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בורר לו מתוך מגש פרוסת עוגת 'יער שחור' ואוכל לאיטו את העוגה, מה עמד מאחורי אכילת העוגה הנ"ל ומה המסר?
תדפיסו את הגליון ותמצאו את הסיפור בסוף הגליון, אך חשוב לקרא את הווארט שלפני הסיפור כדי לקשר ביניהם.
לקבל הגליון בקביעות:
maadoney@gmail.com
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.