מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, ערב שבת פר' 'נצבים וילך' אלול תשפ"ג.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
זה עתה חזרתי משהות קצרה בעיר אנטוורפן, נסעתי לביקור אצל מי שבזכותו זכיתי להינשא לבת תלמיד חכם.
באנטוורפן התגוררתי לפני מעל 30 שנה, בחור ירושלמי שמעולם לא יצא מהארץ הקדושה, נוחת למקום חדש, מנטליות שונה וצריך להסתגל לעולם שונה לחלוטין.
אז היו דברים שונים, יהודים היו באים לתפילת שחרית בישוב הדעת, חוזרים הביתה לאכול פת שחרית, ועולים על האופניים ברוגע לגיחה קצרה בת שעתיים לבורסת היהלומים, סוגרים מספר עיסקאות, 'מזל וברכה' וחוזרים הביתה.
כיום, כמעט כל תחום המסחר הזה, עבר שם לנתינים 'מהודו ועד כוש' וכל ה'רחבות' שהיתה לאנטוורפנאים נמוג.
מה שנשאר אותו דבר, זה הרכיבה על האופניים, וזה דבר נפלא, ראיתי השבוע רב בית מדרש, שהוא גם ראש כולל ידוע ומכובד, תורה וגדולה במקום אחד, מדווש על אופניו, מחנה את האופניים בפתח הכולל, נכנס ומתיישב ללמוד.
זה רק מראה איך סטיגמות הם נעדרות חוט שידרה, שהרי אנטוורפן היא העיר הכי יאכנע בעולם. אבל מכיון שרכב זה סיוט, אין חניה, והאזור חלק ללא הרים ומורדות, לכן אופניים הוא הפתרון הכי טוב. וחבל שבארץ זה עדיין 'ס'פאסט נישט' (לא מתאים).
אני נזכר מה שקרה לי שם אז, יום אחד הייתי זקוק לרכב, שכרתי רכב ליום אחד וחניתי אותו ברחוב בלגליי, במקום המסומן כחניית רכבים ונכנסתי לחנות כלשהי, אני יוצא החוצה וחוזר לרכב, אני רואה משאית ענקית עם כיתוב של חברת העברה והובלה, עומדת על הכביש, חוסמת 4 רכבים ופועלים מעבירים לשם תכולה של דירה והבנתי שזה יקח הרבה זמן, וכמוני, עומדים עוד מס' נהגים עם ידים שפורכים מעל ראשם מכעס ועגמ"נ.
הבנתי מיד שזה הולך להיות סיפור ארוך, סרקתי את השטח בעיניי וחישבתי את רוחב המדרכה, סטיתי שמאלה על המדרכה ותמרנתי בעדינות בין הולכי הרגל על לפינת הרחוב, מרחק כ-100 מ"ר, שם יש מעבר חציה שחציתי אותו עם הרכב והחלקתי ישירות לכביש.
הייתי בטוח ששלושת נהגי הרכבים שהיו תקועים כמוני, יחקו אותי, אך ממש לא, שלושתם הסתכלו עלי כמו על עב"מ שזה עתה נפל לפה מפלנטה אחרת לחלוטין.
מה שבעיקר אני רוצה לספר, שמשם נסעתי ישירות הביתה, ורק פתחתי הדלת, אשתי שואלת אותי 'מה קרה על רחוב בלגליי'? 'למה את שואלת'? החזרתי בשאלה כמנהג יהודים. 'כי קיבלתי כבר 3 טלפונים ב-5 דקות האלו, בהם נדרשתי להסביר לבעלי שכאן זה לא ירושלים (וזה עוד בעידן טרום טל' סלולארי).
קצת היה מלחיץ השבוע, לראות הרבה דמויות שהכרתי מלפני 30 שנה, אברכים צעירים שבקושי נישאו, ופתאום אני רואה אותם עם זקנים לבנים, ואני שואל אותם בבדיחות הדעת: 'צבעתם הזקן'? וכולם כמעט ענו לי באותו לשון: 'תסתכל בראי'.
אז זהו, שעוד שנה חלפה, עדיין יש לנו שבוע של סיכוי לחזות במימוש החזון: 'במוצאי שביעית בן דוד בא'. שהרי כל הסימנים כבר כאן.
וכבר הובטחנו ע"י הנביא 'פתאום יבוא האדון', ומצפים אנו אליו שיקבץ הגלויות ככתוב 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' ואולי זה נרמז בפרשת 'כי תבא' על המילים 'כאשר ידאה הנשר' שפירש"י 'פתאום', שהנשר פתאום יכרע לרגלינו להובילנו קוממיות לארצנו..
……………………… .
זכה דורנו, למה שלא זכו הדורות הקודמים, משפיעים רבי עוצמה מלקטים סביבם המוני צמאים לדבר ה' השותים בצמא את דבריהם.
אחד המיוחדים שבהם, הוא הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, שהשיא את בנו בשבוע שעבר ואם כל השנה כולה הוא פצצת אנרגיה רוחנית לוהטת המסוגלת להמיס סלעים, כפי שזה עתה חויתי בצילו בליל ל"ג בעומר במירון, על אחת כמה וכמה בשמחת כלולת בנו.
עקבתי אחרי השמחה בשידור חי, בתחילה חשבתי שהפעם זה יהיה שונה מאירועים אחרים, מפני שהשמחה היא משותפת לו ולויזניץ, והוא אורח בבית המדרש של האדמו"ר מויזניץ שליט"א, עם אלפי חסידיו ועל כן, מתוקף הנסיבות הוא יהיה מאופק יותר.
הופתעתי, כאשר כדרכו, הוא תפס מפעם לפעם את המיקרופון והלהיב וחיזק בדברי כיבושין והתעוררות וניווט את האירוע בקודש והרבי מויזניץ ישב והאזין בקשב רב.
אך יחד עם ההפתעה, גם תמהתי, הלא בכל זאת הוא נמצא במרכז קהילה שאינה שלו ומי יודע עם חסידי הקהילה אינם חשים בליבם עליו על ההנהגה בפני רבם הנערץ שליט"א.
הפתרון הגיע אלי, כאשר דיברתי עם הגראמער המהולל ר' ישראל אדלר שליט"א, שסיפר לי כי בתחילת הקבלת פנים, כאשר ר' מיילך בירך מזל טוב לרבי מויזניץ, אמר לו הרבי: בבקשה ממך, קח את המושכות ונהל את השמחה, הקב"ה העניק לך כח לחזק את בני ישראל, אל תהסס, כולו שלך.
אשרינו ואשרי דורינו, שזכה למנהיגים כאלו שמבטלים עצמם לכבוד בורא עולם ואינם חשים פחיתות הכבוד בכיבוד הזולת.
בברכת שבת שלום ומבורך והכנה לסליחות כדבעי
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.