שלום וברכה מורי ורבותי!
ערב שבת שלום, שבת פרשת בלק,
ושימו לב טוב!
בלק קורא לבלעם, אומר לו לקלל את עם ישראל ובלעם אומר לו: "אחרי כל הסירובים והסרבנות כבר מהדור ההוא, אני מוכן להגיע, אבל תדע לך שני דברים.
דבר ראשון, היחיד שיחליט האם אני אקלל או אברך יהיה האלוקים בכבודו ובעצמו.
ודבר שני, בכל פעם שאני רוצה לקלל, אני דורש ממך שבעה מזבחות ופר ואיל לכל מזבח, כי אני רוצה להקריב קרבן לאלוקים כדי שיתן לי רשות לקלל".
אבל רק רגע בלעם!
אתה כל כך מאמין באלוקים?
אתה כל כך יודע מה הוא כחו ועד כמה הוא גדול?
אם כך, מה ההיגיון שאתה עושה את כל התהליך המורכב הזה כדי לקלל את העם הנבחר על ידי האלוקים, כדי לפגוע כביכול, חלילה, בבבת עינו?
הרי או שאתה לא מאמין או שאתה מאמין, איך אתה נמצא במצב כזה שאתה אומר: "אני יודע שיש אלוקים והכל בכחו ואני לא יכול לעשות שום דבר בלעדיו, ואני כביכול מקריב לו קרבן כדי לשכנע אותו לקלל את העם שהוא אוהב כל כך, להפסיק את התהליך שהתחיל מיציאת מצרים עד לארץ ישראל על ידי האלוקים 'בזכות' שאני מרצה את האלוקים?".
מה ההיגיון?
התשובה היא, שאין בכך היגיון!
אבל תשובה חמורה עוד יותר היא, שרבים מאיתנו ואולי אפילו כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מתנהגים במוקדם או במאוחר בדרך כלל או לפעמים, בדיוק באותה הדרך.
הקדוש ברוך הוא נמצא, אנו יודעים שהוא כאן, אנו מעריכים, אוהבים ואפילו מתפללים ללא הרף, אבל עדיין, מידי פעם, בלשון המעטה, מפספסים.
עדיין מרגישים שישנם תחומים אפורים שניתן לעבור בהם עם ובלי אהבת ה' במקביל.
עדיין ניתן לעשות משהו עם או בלי יראת שמים, עדיין ניתן לבצע מעשים שמצד אחד לא ימצאו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, אך מצד שני לבקש ממנו הפעם להעלים עין ואפילו לסייע בעדנו באותם מעשים.
אנו אמורים להתעורר כי אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות בלעם ולא לסיים את חייו כמוהו.
"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י) אמר בלעם, כי הוא רצה למות כיהודי אבל לא לחיות כיהודי!
אנו, עם ישראל, חיים כיהודים, רואים את הקדוש ברוך הוא ואת הנהגתו עין בעין, ומתנהלים על פי רצונו, וזוכים לברכה, להצלחה ולשפע רב.
ברכת שבת שלום ומבורך ממני ומכל צוות החיזוק היומי העולמי האוהב, מעריך, מוקיר, מעריץ ומה לא?...
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.