מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
אחרי שסטינו קצת חזרה לסדרה של 'התורה מתחדשת בכל עת', נחזור לנושא
שעסקנו בו קודם.
העניין של הבדיקה במציאות מובא בשדי חמד (כ"ה, 92, אות מ' כלל קסד)
ושם תמצא חלק מהדברים שאעיר כאן. הר"ן כבר נשאל בזמנו, כיצד ניתן לחלוק האם
טריפה חיה או לא? נשהה הטריפה יב' חודש ונראה?' והשיב "שכבר שיהו מהן ולא היו
מתקיימות ואפ"ה מאן דאמר חיה, מדרך קבלתו או מדרך חכמתו,
לא היה חוזר בו, שהיה יכול לומר במקרה מתה ולא שחולי הטריפה גרם לה" מנוסח
דבריו השתמע לי בתחילה שאכן שיהו במציאות, אבל מההמשך 'שהיה יכול לומר' משמע כאילו
מסביר מדוע אין טעם להשהות (כי בין כה וכה ימשיכו להתווכח) ואיני יודע איזה לשון
לתפוס. מ"מ לא זכיתי להבין את דחייתו את הצעת הבדיקה, כי תירוצים כאלה יכולים
לומר על בדיקה אקראית, אבל לא על בדיקות רבות ועקביות (שכאמור, לא היו מקובלות אז
במדע). גם לא הבנתי שהאמנם לא נקבל הכרעה, אם תמות (כי נתלה בסיבה צדדית), אבל אם
תמשיך לחיות, אזי תהיה הוכחה לצד השני, שאינה טריפה. וה' יאיר עיני.
על השאלה האחרונה היה ניתן לומר, שאולי הקביעה שטריפה אינה חיה היא על
דרך כלל/רוב, אבל ייתכן שפרטים כן ישארו בחיים. תירוץ יפה זה נדחה ע"י הבית
מאיר (יו"ד נז, יח). הוכחתו היא מהגמ' ששואלת על המ"ד שטריפה אינה חיה
יב"ח והיאך איוב חי י"ב חודש אחרי שהוכה? ומתרצת הגמ' שבדרך נס היה. מזה
שהגמ' לא מתרצת שהוא היה מהמיעוט שכן חי, משמע שטריפה אינה חיה כלל ורק איוב בדרך
נס חי.
וברשב"א, שגם הוא נשאל כן וגם הוא ענה את תשובת הר"ן (שגם אם
היו עושים ניסוי, היו ממשיכים להתווכח), הוסיף שכן הדבר גם במחלוקת-במציאות אם יש
בגידין בנותן טעם או לא. ולמה מתווכחים, מדוע לא בודקים? וגם בזה יש ליישב שגם אם
יבדקו, ימשיכו להתווכח (מודה שלא הבנתי את ההשוואה. על טעם ניתן לומר שנותן טעם
מעט וחולקים האם יש למעט הזה 'דין טעם' או לא. וגם שלכאורה, על טעם וריח אין להתווכח...).
בשולי הדברים יוער שהגם שהירושלמי הזכור (מחלק א') בנה אב לייאוש מכל בדיקת מציאות, יש הבדל תהומי בין המצבים. היום יש לנו מילים ומושגים שלא היו בעבר ומאפשרים להבין את תהליכי החימוץ. אורז יודע להחמיץ ולתסוס וניתן אפילו לעשות הימנו שיכר, אבל תהליך החימוץ כפי שאנחנו מבינים אותו היום, בנוי על משהו אחר לגמרי. החימוץ הוא התופעה שהבצק תופח. תפיחת הבצק קורית משום שנוצרות בו בועות אוויר. בועות האוויר נוצרות ו'מוחזקות' בשל נוכחות הגלוטן, שמחבר בין חלקי הדגן ויוצר מעין 'רשת' שנמתחת ובהימתחותה מצטברות הבועות. החומצה הגלוטאנית התגלתה בשנת 1868 למניינם. כך שבזמנם לא יכלו להגיע להגדרות חימוץ כפי שניתן להגדירן כיום.
כאן אנחנו מגיעים פעם נוספת לשאלה האם היה לחז"ל בזמנו את הידע המדעי
של היום. בזה יש מחלוקת סוערת והבאתי כאן את שיטת
החת"ס, שחז"ל שאבו את הידע שלהם מחכמי האומות, והידע השתנה בהתאם
להשתנות הידע המדעי בכל עת.
יחד עם זאת, כיום מקובלת השיטה השניה, שלע"ע אביא שניים ממיצגיה
בדורות האחרונים.
החז"א כתב (בקובץ
אגרות ח"א טו) " משורשי האמונה שכל הנאמר בין במשנה ובין בגמרא בין
בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי... נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי
חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא ליצלן, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו
נבילה, ופסול לעדות, ועוד..."
ובערוך השולחן כתב (אה"ע יג, ל): "המפקפק על דבריהם (של
חז"ל בעניינים טבעיים) מעיד על עצמו שאינו מאמין בתורה שבע"פ, אם כי
יבוש מלהגיד זה בפה מלא".
בשל מילים
חריפות אלו, שכולנו גדלנו עליהם, יש רתיעה מלעסוק בנושאים שעלולים להביא אותנו
לפתח דעה עצמית שיכולה להתגלות כמנוגדת לדעת חז"ל (ולצורך האשמת הזולת בכפירע
ובגידוף חז"ל, קיבל המושג חז"ל הארכה עד לגדולי זמננו...).
הנושא טעון ובל"נ אביא בזה דעות שונות, גם מקדמונים וגם מהאחרונים.
אני ניגש לנושאים אלו בחיל ורעדה, בהבנת גודל האחריות ובתפילה שלא תצא תקלה מתחת ידי. כאמור, בנקודה ספציפית זו החולקים, משני הצדדים, טוענים שהחולקים עליהם הם כויפרים ומחטיאי הרבים וכדו' תארי כבוד.
יחד עם זאת, עומדות לנגד עיני מילות
הרמב"ם בצוואתו (מובא לפני הקדמתו למורה במהדורת קאפח) בהתאמה ללשון ימינו: "אעדיף
ללמד אמת לאחד מעולה ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים. אומר את הדברים בשבילו ולא אחוש
לגינוי אותם ההמון המרובים".
וכ"כ באיגרתו (שם, פד) "לפי שאנחנו
מעדיפים, כמו שאמרנו במורה, שימשך אחרינו בעל שכל בידיעת האמת ואפילו אחד,
ואע"פ שיתרחקו ממני אלפי סכלים בגלל דיעותיהם הנפסדות"
חרדי בעולמו
- - - - - - - - --
לא מוגה
להערות והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.