אדון עולם

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

בעקבות כתיבתי כאן שלעיתים יש ללמוד מיהודי פשוט (ואפילו מגוי) ולעומת זאת יש מי שנחשבים מאוד ולא מומלץ ללמוד מהם כמעט מאומה ('עולם הפוך ראיתי'), העירוני שלא מספיק הבהרתי את נושא ההבדל בין הדבר במהותו לדבר כפי שהוא נתפס בעיני האחר והעניין שקריאת שם לדבר אינו המהות, אלא רק הבעת תפיסתנו את המהות. אשלים בזה מעט.

עניין קריאת השמות נמצא בבראשית ב, כ.  וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כלומר, שבבריאת החיות כלשעצמן ובמהותן עדיין אין עניין של שם ורק התפיסה החיצונית של הדברים (= האדם) מצריכה שם. השם הוא בית היד לאחוז בדבר, אבל אינו ממהות הדבר כשלעצמו (כמובן שהאדם השתדל לקרוא לדברים על פי תפיסת מהותם - כפי שהיא בעיניו. במדרש (בר"ר י"ז) מובא "א"ל ואתה מה שמך? אמר לו לי נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה". פירושו, בתרגום לשפת היום יום שלנו, 'אני בעל יכולת להוציא דברים מן הכוח אל הפועל, בדיוק כפי האדמה').

העניין מתבהר מעצמו כשבוחנים את המצב שלנו מול הקב"ה. בזה הרי פשוט שלא יכולה להיות לנו שום תפיסה במהותו כלל . לכן פשוט שכל שמותיו אינם אלא מקסימום תפיסתנו את מה שאיננו יכולים לתפוס. לכן השם 'האמיתי' הוא 'אהיה אשר אהיה' ותו לא. מקסימום התפיסה שלנו יכולה להיות 'שם בעל ע"ב אותיות', אבל זה רק פירוט של מה שאיננו ניתן לתפיסה.

אמנם, הקב"ה בעצמו אין לו שום גבולות וגם גבולות השפה שלנו, אינן גבולות מצידו. הגבולות הן תמיד בנו.

למשל, מלכותו של הקב"ה אינה תלויה בנו. הקב"ה הוא מלך בעצמותו, כך שאין תנאי למלכותו שאנחנו ניתן לו מלכות. אמנם, רק כאשר אנחנו נמליכו למלך אזי ייתכן לקרוא לו 'מלך' בשפה האנושית, אבל לא שמלכותו תלויה בהמלכתנו אותו. כלומר, שעבודת ר"ה שלנו אינה בעשיתו למלך ח"ו, אלא בקריאת שמו 'מלך על כך הארץ'. והוא פשטות דברי הפיט 'אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא', משום שמלכותו יתברך אינה צריכה ליציר כדי למלוך, אבל ''לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא'. כלומר שקריאת שם מלך שייך רק ממבט חיצוני ולכן גם 'אחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא'. כי מלכותו אינה תלויה ח"ו בקריאת השם. (וזה ההסבר של סמיכות 'ולאדם לא מצא עזר כנגדו' כי האדם אינו שלם אם לא שיש מישהו שמביט בו חיצונית 'ונותן לו שם'.

גם בעולם המושגים שלנו, בו 'אין מלך בלא עם', אנחנו יכולים לתפוס תפיסה קלושה של מלכות-בעצם, אבל זו רק בבואה דבבואה.

למשל, על שלמה המלך ע"ה. אומרת הגמרא (סנהדרין כ:) שגם כשירד מכסאו, מלך על מקלו. עניין המלכות נחלק לשניים, מצד המולך ומצד זה שמולכים עליו. ההפרש בין 'מושל' ל'מולך' הוא (כביאור הגר"א) שמושל הוא גם בחוזק יד ואילו מלך הוא רק בהסכמת העם, בו 'נמלכים', ומכאן שמו 'מלך', כי עיקר עניינו הוא שהוא על דעת העם (שום תשים עליך מלך). והוא ביאור דברי אחי יוסף המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. מ"מ עניין הנהגת המלך את העם הוא להנהיגם (להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד). ובזה אפשר להתבטא מלכות בלא עם. כי אם אתה יודע להלך כנגד רוחו ועניינו של מקלך אשר בידך, אזי מולך אתה עליו.

מלכות כזאת של הבנת צרכי הזולת (כולל של דוממים) מצריכה חכמת שלמה, אבל בחינה מעט של מלכות יש גם בכך שאינך ניזון וחי מדעתם ומבטם של אחרים עליך.

אמנם להיות מלך-בעצם הוא עבודה קשה מאוד, אבל אפשר לאחוז במלכות מעת לעת. אולי לרגעים, אולי בחלקים, אבל לא להתיאש מלאחוז במלכות על עצמך! לא לתלות את כל ישותך ומהותך בשם שקוראים עליך אחרים.

המבט החיצוני לאדם, הוא המבט המצמח אותו. מומחי נפש אומרים שאדם אינו יכול לגדול אם אין עליו מבט של הורים אוהבים ואוהדים. (ומכאן אזהרה גדולה למותחי ביקורת על ילדיהם הקטנים. העיד לי בנו של מו"ר הרב וולבה זצ"ל שאביו מעולם לא אמר לו מילה אחת של ביקורת!)

כשכבר גדלנו אנחנו זקוקים למבט חיצוני עלינו, כדי שנוכל לאזן את עצמנו.טועים החושבים שאשה טובה היא אשה שמסכמת עם כל מה שאומר ועושה בעלה. אשה טובה היא אשה שמבקרת את מעשי בעלה. ביקורת היא לאו דווקא שלילת מעשיך, אלא מתת מבט חיצוני ולא משוחד' על מעשיך. ביקורת זו, היא הזדמנות לראות את עצמנו 'מבחוץ' וכך לתקן את עצמנו. אוי לו למי שאשתו מסכמת עם כל שיאמר ויפעל.

אף אנו כאן, בעת דברנו על חסרונות מחננו, ח"ו לנו לעשות זאת מתוך התגדלות והתנשאות, או ח"ו 'מתכבד בקלון חבירו'.

כל עניינו כאן הוא להסב שימת הלב לדברים. כי העולם אינו כפי שהוא נראה.

ותודה אני חייב לאבי ידידי שלימדני כך "אם אתה הולך בדרך והיא צפופה - תדע שטעית בדרך".

 

חרדי בעולמו