הפעם על שאלות ומסקנות. שוב ליקר ששאל

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

כשסיימנו בחיידר ללמוד את הפרק הראשון עם כל התוס', הביא לנו המלמד את ש"ב המועצגתי לבחון אותנו. כשסיים המבחן אמר 'עכשיו אשאל שאלה לא על תוס' ספציפי, אלא על כל הפרק  ומי שידע לענות לי עליה, מתקבל מעכשיו לישיבה שלי' (היה ראש י"ג מכובדת מאוד). תגידו לי מה ההבדל כשתוס' שואל 'ואם תאמר' לכשתוס' שואל 'וקשה'. למה פעמים הוא בוחר בלשון זה ופעמים בלשון זה?' (וכן, התקבלתי לי"ג שלו. ולא, לא הלכתי אליה...).

מאז לומדתי להבחין בין סוגי שאלות, קושיות, תמיהות ופירכות והדברים צריכים ביהור.

יש שאלות שהן שאלות רק לכאורה, שאלות שמרמזות לך מראש שזו שאלה-בינתיים (ואם תאמר) ומטרתן שלא תגיע לתשובה בלי ששאלת קודם (כדרכו של רש"י). במקרים אלו תוס' רומז לך כבר בשאלה שתיכף תשמע תשובה (וא"ת - וי"ל). מעין מה שעשה הפייטן במי כאלוקינו - אין כאלוקינו (אלא ששם הפך הסדר מחשש שתקפל הטלית ותעזוב לפני התשובה ותשאר רק עם השאלה).

יש שאלות שאכן קשות וצריך לטרוח וליישב. ההבדל הוא שכאן ייתכן שהתשובה תהיה בלתי צפויה (וביותר, כשהיא מוקשית ממקום אחר וצריך ליישב שתי סוגיות שאינן סמוכות ונראות. כדרך התוס'). פעמים השאלה קשה ('וקשיא'), ופעמים שהקושיא כל כך חמורה, עד שהיא מעוררת תמיהה ('איך בכלל אפשר לומר כך?' = 'ותימא'). אין כאן המקום להכנס לכל הפרטים ורק נעיר שלפעמים השאלה/קושיא/תמיהה מסתיימת בהשארת השאלה על כנה (וצ"ע). לא תמיד אנחנו יודעים מראש שהשאלה כל כך קשה עד שתישאר בקושיה. פעמים מה שמתחיל בשאלה נשאר בצ"ע ופעמים שאלה שהתחילה בתימא מסתיימת בתירוץ טוב.

פעמים, השאלה הופכת להיות תשובה. מוכרת אימרתו של ר' חיים בריסקר שלפעמים השאלה אינה שאלה, אלא תירוץ ('אין לך שאלות באמונה, יש לך תירוץ למה אינך דתי'). מוכרת גם אימרתו של ר' חיים ששלש שאלות, הן בעצם תשובה. הנוסח היותר מוכר של הדברים הוא שכאשר יש לך שאלה, אתה נותן לה תשובה נקודתית מסתברת. כך אתה עושה גם במקרה של שאלה נוספת. אבל, אם מופיעה שאלה שלישית, אז אתה לא מחפש תשובה מקומית, אלא נותן תשובה כוללת ומקיפה (ולכן אתה מחליט שהשור הזה הוא 'נַגָּח' ולא שהשמש קפחה על ראשו ביום ראשון והצבע האדום של המטפחת שיגע אותו ביום שני וכו').

ההיגיון שבדברים מותאם לשאלות קלות. לעומת זאת, כשיש לך שאלה קשה מאוד, אז אתה לא מחכה להצטברות שלש שאלות, אלא מספיקה שאלה אחת כדי להסיק מסקנה. אם תשמע על חמור שמדבר, לא תחכה לראות עוד שלשה חמורים/משפטים, כדי להסיק שמדובר כאן בנס (או הסבר אחר, כדרך הרמב"ם). אני מודה, שפעמים מעשיהם של המועצגתי"ם היו כל כך מופרכים בעיני, עד שלא חיכיתי להצטברות של שלש שאלות, כדי להבין במה דברים אמורים. (לצערי, מאז תפחו להמוני שאלות-שהן-תשובות).

השאלות ששלחת חלקן ברמה של 'פירכא', חלקן ברמה של 'קשיא' או אולי אפילו 'תימא' וחלק האחר בגדר 'שאלה'. אבל הצטברותן יכולה/עלולה להפוך גם קושיא לפרכא.

השאלה היא מה עושים כאשר המסקנה לא נוחה לנו? מה עושים כאשר הורגלנו לחשוב אחרת כל כך הרבה שנים? יתר על כן, פעמים רבות לא רק הורגלנו לחשוב בדרך מסוימת, אלא שגם הותנינו לחשוב שמי שחושב אחרת, הוא כויפער ומי רוצה לזכות בתואר מפוקפק זה?. התופעה הזאת נפוצה מאוד בדורנו, משום שככל שמתמעטים המבינים באמיתה של תורה וככל שמתמעטים אנשי 'דע מה שתשיב' הרי שהתשובות של אותם 'שאינם יודעים להשיב' היא תמיד אחת: השאלה היא טריפה (או בניסוח מצוי יותר: 'השואל הוא נבלה'...).

איני מכיר אותך ואיני יודע מה מסקנותיך מהשאילתות ששלחת דרך ר' חיים. הדבר היחיד הידוע לי הוא שהיית מספיק חכם ורגיש כדי להציע שהשאלות לא יתפרסמו כאן, מה שמוכיח שאתה מבין את כוח הנפץ שבהן וגם לא רוצה להשפיע על זולתך מה ואיך לחשוב - מה גם שייתכן שיהדותו של מאן דהו תתפוגג כליל, בהיווכחו שהאמין בדברים לא הגיוניים. האחריות שאתה מגלה בזה, מעוררת כבוד ואשתדל לענות לך כאן - גם בין השיטין.

באומרי שאיני רוצה לקחת אחריות על מסקנותיך הודיתי שכשלעצמי הסקתי מסקנות, אלא שאיני רוצה להיות אחראי למסקנות שאתה תסיק. (כי לו חשבתי ששאלותיך מוליכות למסקנה מקובלת, לא הייתי צריך לפחוד עליך...) אבל גם איני רשאי להימנע מלשתף אותך במחשבות-התורה שלי (כך אני מתייחס לכתיבתי כאן).

נסכם הדברים עד כה. התחלנו לגעת בשאלות לסוגיהן, בשאלות-שהן-תשובות ובהסקת מסקנות מעוצמת שאלה בודדת או מהצטרפות כמה קושיות.

בפעם הבאה אכתוב בל"נ על דרך לימוד התורה, כפי שמקובלני מדורות ישישים ואראלים.

 

חרדי בעולמו