הדלוקה אין הונגערישן פעלד!
זיכרונות מההדלקה בליל ל"ג בעומר במגרש השומם שליד בתי אונגרין תשל"ט 1979
הונגערישע פעלד היה שומם, חשוך, ליד מה שהיה כמה שנים לפני כן "שטח הפקר" בין ישראל לירדנים אשר לצד מעבר מנדלבוים.
בתי הונגרין כמו רוב החצרות בזמנו בנוי כמו מבצר, חומות ובהם בתים ושערי ברזל כבדים בפאתיהם.
בפעלד הזה היינו עושים "קארטוצ'קעס על האש" שהצתנו בימי החופש המועטים שבין ז' ניסן לחג הפסח.
אחי נתן מאיר הפך והפך בהם והצית שוב ושוב את גחלים, כשנראה לנו הילדים הרעבים מלוכלכי בגדים וידיים ופנינו כשולי קדירה שחורים מהעשן והפיח, רצנו עם השלל לחדר המדרגות של עזרת נשים החדש בשול ברסלב, ובכיור הקטן שטפנו את התפוחי אדמה, עד שהתקרר קצת וקולף, ואז נגסנו בהם, חלק היה שרוף החצי השני היה חי ולא ראוי לאכילה, אבל הוטב לנו עלה זית מר בפינו מהארוחות בחיידר המוגשות לנו בעל כרחינו עם מכות.
לימים נפוצה השמועה על החברה של "הגיורת" הידועה מרחוב סלנט, שהגיעה לירושלים עם בנה חיאל, ובונה לעצמה אוהל מגורים בפעלד!
קרשים, פלסטיקים, אסבסטים, חלקי אלומיניום, ותוכו מואר בנרות ועששיות.
חלק מהילדים ניסו את מזלם בלהציק להם, אבל חיאל כוחו כשור נגח מתמול שלשום העביר להם שיעור בדרך ארץ ומאז פחדנו ממנו, למרות שאמא שלו הייתה מרסנת אותו כבעלים את כלב הרוטווילר שלהם.
והנה עברו ימי הפסח, הקטוצ'קעס, שריפת החמץ, עברו ימי תלישת דגלים ממשרד החינוך לפני יום העצמאות, והתחשק לנו שריפה של אמת! וזה מובטח לנו בליל ל"ג בעומר.
(אגב כשהייתי בשוודיה לפני עשור במסע הופעות בתחילת הקיץ, יש להם מנהג לחגוג את בווא הקיץ אחרי חורץ מינוס 40 שם בהדלקות רבות בפרקים וחולות, אולי ניצוץ של עשרת שהשבטים ביניהם לך תדע...)
והילדים בשכונות בתי אונגרין ומאה שערים ידעו שחייבים לבחור צד, מי אוסף לאיזו הדלקה!
הדלקה של המאה שערים?
של החסידים?
של האונגערישע? שזה ההדלקה הגדולה ביותר והמרשימה בעיר.
התחלנו ללכת לאסוף צמיגים, הלכנו עם שייע וינשטוק (כיום רב חשוב תלמיד חכם ומתמיד עצום) ועוד ילדים, לכיוון אזור תעשיה "רוממה" טרם בנו את גני גאולה ובעלז.
היה אז אזור תעשיה עם ערבים ופועלים, בפינת רחוב ירמיהו היה שם פנצ'ריית גסנר.
חלק מהילדים טיפסו בשעות הערב פנימה, חלק עמדו על הגדר, חלק חיכו בחוץ והחלו לשלוף צמיגים, עד שהגיעו ל: "טום בומבה" צמיג גלגל של משאית, לא יכלו להוציא את זה, כאן הגיעה גבורתה האגדית של "הגיורת" האמריקאית הגבוה, היא שלפה כפקק על החבית של יעקב אבינו את הגלגל והחלה לגלגל את זה במורד כל רחוב בר אילן, בבטחה, כל הילדים צהלו לצידה עד שזה הגיע למחסן של בתי אונגרין מוכן ליום הגדול.
(לפני כמה שנים באתי לתקן פנצ'ר אצל גסנר שהוא גם צאצא של הבעש"ט, ואיש מיוחד מאוד ומתחשב בנסיבות כשהוא מתקן את פנצרי הירושלמים, התנצלתי בפניו על הגניבות של אז, הערבי שלו המבוגר שעובד עמו עשרות שנים נתן קולו בצחוק...)
המחסנים שלנו ההונגערישע ושל המתחרים התמלאו בהמון עצים, צמיגים, קרטונים, עד שהודיעו ויכלאו העם מהביא עוד ועוד.
הגיע היום!!!
שחררו אותנו "א האלבן" דהיינו בחצי היום, מהחיידר הארור.
ידעתי שיש לנו בקבוצה של אונגערישע משימה לא קלה ובזמן קצר, חייבים לשלוף מהמחסנים את העצים, הענפים, הצמיגים, כל מה שיכול לבעור, ולהעמיד איתן להדלקה.
היינו עשרות ילדים עם מרץ ומורל גבוה, ומהשעה 4 אחה"צ סחבתי הלוך וסחוב מהמחסן למקום ההדלקה, הילדים הגדולים כמו רוטמן המאיים הג'ינג'י שבעצם היה רך לבב ואפילו פחדן אבל לא ראו עליו מבחוץ, ניהלו את הקמת המגדל.
אז למדתי בחיידר הונגערישע עם שמוליק לבל, אברהם יצחק רוטמן ועוד, המלמד היה ממלא מקום למלמד הקבוע של כיתה ג', למה ממלא מקום? כי המלמד הטוב הכיפי שאהבו היה בחו"ל לאסוף כספים לחתן את בנו, הילדים לימדו אותי שאהיה עם עיני בראשי, ושמוליק לבל (אחיו הקטן של יונה, מהחנות מרכז אלקטרוניקה, שהיה גיבור השכונה ונסע עם הרכב אוטוביינקי זעיר, מלא קומתו, עם טורבלו שצעד מידי שבת לכותל דרך הערבים בשער שכם בגבורה וכובעו על שפיץ ראשו באמנות שרק הוא ידע לסדר שלא ימוש אחורה על הארץ, והרשלר, נהג עד מירון בלי לנגוע בידיו בהגה כי אם ברגליו ועוד מעשי גבורה ואגדות נשזרו עליהם) שמוליק לבל עזר לי להחביא 4 מויצקעס, פרוסות לחם, ולמלאות בהם מהבשר של ארוחת צהריים, להניח בחלון הגבוה, ובהפסקה של 15 דקות של 16.00 היינו מוציאים את זה ואוכלים בתיאבון אדיר וחזק.
המשגיח והמנהל היה אז וולוויל אייזנבך שזכה לשיבה טובה מאוד, זוכר אותו לפני 16 שנה בליל שבת לפנות בוקר ב4 כשאיזק פותח את סורג מיחם המים החמים של הקפה בבית כנסת חסידים הונגערישע ווועליל אייזנבאך כבר בפנים לומד חומש מקראות גדולות ששמעון שפירא הגיש לו, שמעון היה נעמד ליד הארון בזמן שידע שוועליול צריך לקחת את הספר מלמעלה, וידע גם שוועלויל לא יבקש מאיש, יתאמץ לטפס על הארון ולקחת, וכבדרך אגב יגיש לו את החומש הרצוי לו,
המשיגח וועליל אייזנבך קרא לי פעם בגיל 8 כיתה ג' בהפסקה וצרח עלי, תגיד לאבא שיביא שכר לימוד!!! אזרוק אותך מכאן!
מי שמכיר את אופי משפחת אייזנבך לא מתפלא, דין פרוטה כדין מאה אצלהם, עסקני ציבור ישרים ופשוטים, רובם מתעסקים במקצועות שבין מלמד, שדכן, וגבאי בית כנסת.
הם יגבו מהמתפללים 5 ₪ ל"מי שבירך" הנוסף, בדיוק ובאותה רצינות כמו את 1500 ₪ של אתה הראית בשמחת תורה!
יש מהם שנראים אויסגעפאצ'ט פאר קודשא בריך הוא! מוכנים להיצבט עד כאב למענו יתברך! כמו יידל אייזנבך מהשול ברסלב למשל.
אבא שלי היה אז בארה"ב תקופה ממושכת כדי לעשות פספורטים אמריקאים למשפחתנו עם אמא שלי שנולדה בניו יורק, וכך לקבל זכויות כספיות וגם ויזה להגיע לאומן, והזמין את הרב גלבך ואשתו מרים שעדיין המתינו לזרע של קיימא להיות אב ואם בבתינו, לא אשכח את הביקור המיסטי שעשה לנו הרב גלבך אצל אביו רבי יצחק בליל שבת בשכונות אחוה, היה רק עששית ונרות שבת ללא חשמל, האבא יצחק שניצל משנות סיביר שר בדביקות בעצמו את ק הרבון עלם של ויז'ניץ, בהבעה שיישאר לי בראש גם אחרי הפטירה.
היא ניהלה בחסכנות ויעילות את הבית, אני זוכר שהגעתי מהחיידר הונגערישע עם עיפרון שנשאר ממנו שליש בלבד, כדי שתביא לי כסף ללכת ל"וויבאלע" האשה הזקנה שמכרה סידקית במחסן הקטן ליד בית המרקחת במאה שערים ובאתי ועודני בדלת שאלה אותי: למה באת בזמן החיידר? עניתי: כדי להחליף עפרון שלח אותתי השרייבער" מורה הכתיבה, הביטה בעפרון ופסקה: יש בזה מספיק כדי לכתוב עדיין, וחזרתי לחיידר עם העיפרון הזעיר.
נחזור לערב ל"ג בעומר בשטח הונגערישע.
עשרות "נגלות" עשיתי בנאמנות במסירות והיצמדות למטרה, בינתיים העמידו את העצים לגובה רב, פתאום הסתובב קרטון עם קרטיבים והילדים חטפו, אבל לא היה לי עניין לרוץ ולקחת כשיש עוד כל כך הרבה עצים לסחוב.
ואני חשתי רעב, צמא, חולשה, צעדתי לבית לנוח קצת.
הבית ריק, כולם בדרך להדלקות, אבא שלי ז"ל בדרך למירון, שתיתי מים והנחתי עצמי על הספה הקטנה לכמה דקות, רעב, מלוכלך מאבק וחול, שחור בידיים והפנים.
ההדלקה הייתה מוכנה, הילדים האחרונים ירדו חזרה ממגדל העצים המוכן עד גובה השמים.
האות הגיע!
הדליק מי שהדליק, וכולם התחילו לשיר בר יוחאי!
לא היה תזמורת לא היו רמקולים, לא זמרים, הקהל שר והאש התחילה להטפס ולהקיף באור כתום ואדום את כל המגדל, עשן סמיך התחיל להתעגל ארובות השמיימה, החום נהיה יותר ויותר גדול, הקהל זז אחורה ואחורה כמו במתן תורה עד שנוצר מעגל רחב מאוד של אנשים שמחאו כפיים ושרו בר יוחאי.
אחרי כמה דקות הודלקה גם ההדלקה המתחרה, עלובה לעומת שלנו, אבל גם זורקת גיצי אש לכל הסביבה, ואחרון חביב ההדלקה הפינתית של החסידים ששרו בר יוחאי במנגינה אחרת יבישה יחסית ל"שלנו".
אני מתעורר, ידי המלוכלכות, הספה הקטנה, אור יום חדר לסלון, שקט בבית.
מה היום?
שבת?
אז למה אין מפה לבנה?
חול המועד?
למה אין מצות?
היום ראש חודש?
שומע רעש במטבח, נכנס ורואה את אבא שלי מכין סלט וחביתה,
????
מסתבר שהוא חזר כבר ממירון אחרי לילה שלם, אני נרדמתי מלפני ההדלקה עד הבוקר!
לא ראיתי בעמלי, לא צפיתי במעשי ידי, לא נוכחתי בהדלקה!
רצתי מטורף לשומרי אמונים, מקום ההדלקה, הרחוב ריק, אין אנשים, אין חנויות, כמה גחלים עדיין מוציאים עשן כלשהו.
חזרתי לאיטי הבייתה חושב לעצמי: אברהם לייב! אברהם לייב! מעכל את גודל ההפסד, השעות הרבות, העמל, הסחיבה, הציפיה, אבל לפחות שמחתי שהיום אין חיידר!
לא שבת ולא חודש! אין חיידר!!!!
אבא שלי הביא קסטה של גרשון קלצקין : ניגוני מירון" שם בטייפ הענק ששימש בכל ימות השנה יותר כרדיו בחדשות מידי שעה עגולה.
המוסיקה שאבה אותי למחוזות נפלאים, עבר רחוק, עתיק מזהיר של אחרית הימים, דמויות רוקדות עם בקבוק על הראש, נפטר של משחק תחיית המתים, קול המון ברעו סביב ילדי חלאקה, זה היה גרשון קלצקין ממשפחה של אמנות בנו של בן ציון האגדי, שלימים אהיה שותף בחוויה שנחרטה בראשי ממנו וכך היה מעשה:
תשנ"ב 1992 בית ספר לבנות השייך למייסד ש"ס בירושלים הרב נסים זאב, אולם השמחות, ברחוב דוד ילין, חבר שלי ישראל אלחדד הפך לברסלבר וחוגג שבע ברכות ואני מנגן לו.
מביא אורגן ורמקול קטן.
השולחנות ערוכים, בנוסחי עדות המזרח המשופעים, אביו קיבל את השטח של ברסלב בסנהדריה המורחבת ובנה שם בית מדרש ספרדי גדול, בתמורה רבינו נחמן לקח שניים מבניו לחסידי ברסלב....
אני רואה יהודי מבוגר ירושלמי יושב והגב שלו לקהל. לצידו 2 קאפעס : סלים של פעם, קופסת קלרינט פתוחה.
לא הבנתי מי קרא לו, ולמה לא אמרו לי שיש קלרניסט גם בשבע ברכות? הייתי מביא לו מיקרופון.
הסעודה התחילה.
אני מתחיל לנגן ממיטב הכליזמר ששאבתי מגרשון קלצקין, הזקן מוציא הקלרינט ומצטרף לניגון, רחב לבי.
ואז נעמד מישהו לדרוש דברי תורה.
הזקן מקרב אליו בקבוקי "קנקל" שהתרוקנו, כ10 בקבוקים.
התחילים לנגן ושוב הזקן מוציא הקלרינט ומנגן, לא רואה את הקהל, גבו אליהם, מדי פעם מפנה ראשו לראות שהקהל אתו בשירה.
שוב דברי תורה, הזקן מוציא מספריים ומתחיל לחתוך את הבקבוקים בחלקם העליון, מעמיד אותם כחיילים בשורה, בקבוקי פלסטיק ריקים, לידם החלק העליון שחתך מהם.
ואז לקראת סיום הסעודה, מקרב וגם מבקש מהמלצר לקרב אליו את כל שאריות הסלטים והאוכל שהיו על השולחנות, הוא מנתב כל סלט לבקבוק אחר, ובמיומנות סוגר עליו עם החלק שחתך מקודם, שוב נגינה ושוב הוא מנגן, ואז ברכת המזון ושבע ברכות.
הספרדים מכבדים בעלי זקן ופאות, כבדו את הזקן בברכה אחריתא, הוא בירך באותה הבעה שהיה לו כל הזמן של האירוע, ובאותה הבעה ששפך את הסלטים לבקבוקים, הסתיים האירוע, הזקן שם בישוב הדעת את כל הבקבוקים בסלים מברך מזל טוב וצועד לביתו.
קראו לזקן בן ציון קלצקין....
לימים שמעתי והכרתי הרבה סיפורי ירושלים וקלצקין...
הלכתי ורציתי לקנות הקסטות שלו ניגוני מירון, חיים זילבר מגל פז ז"ל היה לו חנות ברחוב מלאכי, תמיד הביא לי קסטה חדשה ממנו, לא חשוב איזה קסטה בקשתי ולא היה, תמיד הציע לי מעשה סוחר סחורה חלופית שהיה לו במלאי.
"שמח תשמח" של גדעון לוין שירד בהמשך לארה"ב ונטש את הכליזמר, גיורא פידמן האגדי, עד שפעם הביא לי קסטה חדשה של גרשון: 15 ניגונים עתיקים!
יצא לאור בשנת תשמ"ב 1982
מרוב שמחה וחדווה נעניתי להצעה שלל אייזנברג משכונת סנהדריה, שהיה בחור עדיין, לשים שולחן לפני חג סוכות מול חנות מקררים של הרשלר בשוק מאה שערים מול תשמישי קדושה של אייזנבך, ולהשמיע בטייפ הענק על בטריות גדולת את הקסטה! המלמד מטיל האימה שלי יודא פישר עבר לידי ולא אמר לי מילה!
מכרתי ונמכרתי לקסטה הזאת.
גרשון היה מלמד בהדר ציון, אז דרכו כוכבם של בעלי תשובה בשכונות החרדיות ובעיקר במאה שערים.
שני תלמידי בנגינה, נחמן דימנט לשעבר דהאן ונתן אזולאי צוקר, למדו אצלו.
סיפרו לי על מלמד צבעוני ומרתק שהיה להם בשם גרשון קלצקין.
יום אחד הוא הביא שקים שלמים לילדים לקחת הבייתה של ערמונים "קוסטיינעס" שחילץ בגרושים מסוחר של שוק הבוכרים שליד.
יום אחד נחמן דימנט שבא ממשפחה מבת ים, דהאן במקור, בעט כדור היישר אל ראשו של מלמד... כמנהג בעלי בתים חשובים של חולון בת ים... גרשון היה בעיצומו של ההפסקה, וחתך בסכין ענק את ה"לעדער" מרקחת משמש שהכין תוך כדי שעות המלמדות, והניף את הסכין מול הכדור, הילדים הבינו שהכדור הזה דינו להתפוצץ בנעיצת הסכין של המלמד שנפגע ממנו בפרצופו.
המתח היה באוויר! הילדים מביטים בכדור שביד שמאל של הרבי ובסכין הענק שביד ימינו ומחכים לנעיצה הצודקת.
אבל המלמד גרשון מביט בהם ופותח: הכדור הזה למה הוא נברא?
כדי לשחק בו! עונים הילדים. אז למה לקרוע אותו?
אניח לו ולהבא תשתדלו לשמור שלא להעיף על הזולת.
אחיו הזמר בזמנו הוזמן לנגן עבור עזרת נשים באולם "בנות ירושלים" בחותנה של אדמו"רים ליד מסך וילונות החוצץ בינו והפויקער המיתולוגי קרישבסקי לבין עזרת השנים.
הזמר קלצקין ניצל את הזמן וההזדמנות, הביא 12 תבניות ביצים, הביא קערות, שם משתי צדדיו, ותוך כדי שהוא שר מול מחיצה ללא נוכחות קהל, הוא שבר את הביצים ובדק אותם וזרק לקערות לקוגלים היה מכין לקידושים של הירושלמים שבת נולדה להם במזל טוב.
הפויקער קרישבסקי היה עובד עם לאזער אנשין שעזר לו בשירה וקולות משנה, בתקופה שאלעזר לא היה אתו, הוא שם 2 מיקרופונים לידו מימין מיקרופון רגיל לשירה הרגילה, ומשמאל מיקרופון עם אפקטים שונים ששם היה זורק קולות מדי פעם כדי לגוון את השירה בחתונות הירושלמיות שם אין מוסיקה כי אם פויקער וזמר.
שיעור בחיוך כיבוש יצר הכעס והכבוד!
בקיץ אחתן בשעה טובה את בני בעז"ה .
אחרי ככלות הכול אני מוצא עצמי מגיע שוב לקבל שירות מהקלצקינים ומתלמידי "מתמידים" מהישוב הישן "הלא יצרנים":
יענקי קלצקי בן בנימין מומחה סאונד על הרמקולים,
שרוליק שאינני מכיר אבל המליצו עליו כזמר ללא דאואין ומרגיש את לבב הקהל,
מינצברג שמכין שטריימיל קל וזול,
רוטמן איש חמודות וחסד, בעל האולם בביתר,
קרויזר השף וכו' וכו'
אשרי שאני ירושלמי אשרי שאני מכיר וגדלתי בין תשעה קבין של ענווה או בעברית: ללא פוזות ודאואין...
ל"ג בעומר תשפ"ב 2022
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.