שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך ההורים שבינינו, שבזכותם נזכה בעזרת ה' וישועתו לילדים מחונכים.
בואו ונכנס יחד למצב הבא: הגענו לחדר ישיבות, נועלים את הדלת ומודיעים לנו שמעתה כל אחד מהקהל מתבקש שלא להשתעל למשך חצי שעה.
איך היינו מרגישים? האם זה לא היה ברור שפתאום כל אחד היה מתחיל לחכך בגרונו או להשתעל בסתר?
כאשר אומרים לך "אל תעשה משהו", מיד יש לך את כל הסיבות לעשות זאת, ומדובר בסך הכל על חצי שעה.
ומה היה קורה אם היו אומרים לך: "נכנסת למקום הזה, ומכאן ועד ליציאתך מהמקום, לפרק זמן שאינו ידוע, אסור לך אפילו לחכך בגרונך?".
או-הו! כמה סיבות טובות היו לך לעשות זאת…
אפילו עכשיו כאשר אתם מאזינים בדברים, או קוראים אותם אתם חשים תחושת מחנק כל שהיא, שגורמת לחכך בגרון.
נכון?
למה?
כי כאשר אוסרים עליך משהו, באותו רגע בא לך, בדווקא, לעשות את אותו דבר, ואתה מרגיש שזה אפילו בחוסר שליטה.
אתה יכול להיות יום שלם ללא ארוחה, אבל ביום צום זה הופך להיות קשה.
אתה יכול להיות יום שלם במקום העבודה מבלי להזדקק להכנס לחדר השירותים, אבל כאשר מודיעים לך שישנה הפסקת מים, ובשעות הקרובות לא ניתן יהיה להכנס, לפתע פתאום יש לך כל הסיבות הטובות שבעולם לחדור לאותו חדר שמור.
מה קרה?
אסרו עליך!
וכאשר אוסרים עליך, הטבע האנושי גורם לך לעשות לרצות לעשות דווקא את אותו דבר.
זה מה שקרה לשלמה המלך, כאשר רבו שמעי בן גרא, פגע באביו דוד. ודוד לפני מותו אמר לשלמה: "אני מבקש ממך להרוג את שמעי בן גרא" (מלכים א ב, ח-ט ), ושמעי היה רבו של דוד, עד כדי כך שהגמרא במסכת ברכות (ח' ע"א) מספרת שכל זמן ששמעי היה חי, שלמה לא נשא את בת פרעה.
מה עשה שלמה? הוא הבין שהוא לא יוכל לגשת למורו ורבו ולהרגו אותו. הוא ניגש אליו ואמר לו: "אני מבקש מכבודו, מהיום, שלא לצאת מירושלים לעולם. אתה גר בירושלים, תשאר כאן, לעולם אל תצא מהעיר הזו.
אם אתה יוצא מהעיר, הרי שאתה מורד במלכות, ואחת דתך להמית".
מה קרה באותו רגע שנאסר על שמעי לצאת מירושלים? היו לו את כל הסיבות הטובות בעולם לעת זקנתו, למרות שמעולם לא היה יוצא מהעיר, לצאת מירושלים. וזה מה שהוא עשה, וכך הוא מצא את מותו.
זה נכון בכפל כפליים, ולהבדיל, לגבי ילדינו היקרים.
כאשר ישבנו עם הילד והסברנו לו שאנו לא מוכנים שהוא יעשה מעשה מסוים מכאן ולהבא, בעצם גרמנו לו לרצות לעשות דווקא את אותו דבר, גם אם הוא ממש היה לא חפץ בו עד היום, ולא חשב עליו.
האיסורים שאנו מעניקים לילדינו, גורמים להם לרצות ולעשות את אותם דברים.
לעומת זאת, אם אנו פונים לילד, ומסבירים לו עד כמה אותו דבר רע, משוקץ ומתועב, או לא יעיל, אנו בעצם נותנים לו להשתכנע ולקבל את ההחלטה לבד.
כי החלטה שמתקבלת לבד, היא החלטה אמיצה ואמיתית, מה שאין כן החלטה שנכפת עליך, שאז יש לך את כל "הטצדקי" שבעולם, לרצות ולהפר אותה.
"טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות" (ברכות ז' ע"א), כי כאשר אדם מחליט לבד להשתנות, אין משהו שיכול להיות חזק יותר מזה!
התפקיד שלנו כהורים לגרום לילדים שלנו לרצות להשתנות, לרצות לבחור בטוב.
ובזכות זה נזכה לקיום החזון המדהים שכולנו שואפים לו כל כך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
בהצלחה רבה לכולנו באחד ממבחני החיים הקשים, המאתגרים והמהנים ביותר בתוצאותיהם,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.