"היום בתניא" יום ב' יט חשון
תניא אגרת הקדש
תחילת פרק כט
שנה פשוטה
⛳
באגרת כט נלמד:
א. על הרצון העליון, הנמשך ומתגלה למטה עם קיום המצוות.
ב. על היות הרצון שבמצוה, ה"לבוש" לקליטת התענוג העליון לעתיד לבא.
ג. על ה"תורה שבעל פה", שבה ועל ידה מתגלה הרצון העליון הטמיר והנעלם בתוך ה"תורה שבכתב".
האגרת נפתחת בהצגת הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה", ובכמה מאמרי חז"ל שמהם ניתן ללמוד על חשיבותה של ההלכה, שצריך להבינם.
...
האריז"ל בדבר ה"גלגולים":
להבנת ערכם הנעלה של ההלכות ושל לומדם, מביא רבנו את דברי האריז"ל: "שכל אדם מישראל, צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקים את כל מצוות התורה במחשבה דיבור ומעשה" (וזאת) "כדי להשלים את לבושי נפשו ולתקנם" - "מלבד מצוות התלויות במלך, שהוא מוציא את כל ישראל, כי הוא כללות כולם" (ובכל מצוה שהוא מקים, כל אחד זוכה בלבושי המצוה כאילו קיים אותה בעצמו).
...
הלבוש שהמצוה יוצרת:
לעתיד לבא יזכו ישראל "לחזות בנועם ה'" וב"תענוג עצום לאין קץ", כמו שכתוב "אז תתענג על ה' והשביע בצחצחות נפשך" - שלאחר התחיה ישביע הקב"ה את הנשמה באורות צחים עליונים (כך שהנשמה תהיה שבעה ורוויה מגילוי האורות הצחים).
ואיך הנר"נ (הנפש רוח ונשמה) של האדם (שהם בגדר נבראים) יוכלו לקלוט את התענוג הגדול הזה?
הנה, לשם כך, עם קיום המצוות בעולם הזה, מתהוה (בין השאר) גם "לבוש" (כלי) המאפשר לנשמה (על כל שלשת חלקיה) לקלוט את התענוג העליון לעתיד לבוא - והא כיצד?
עם קיומה של כל מצוה, הנה, ברצון העליון שבמצוות, נמשכת הארה מצומצמת מהתענוג שיתגלה לעתיד. הארה שממנה מתהוה "לבוש אחד נברא" - ה"לבוש" המאפשר ל"נפש רוח ונשמה" של האדם (המוגדרים כנבראים), לקלוט וליהנות מהתענוג העליון.
...
חבר נכבד:
*קראת ונהנית, העבר את "היום בתניא" הלאה, לחבריך ולמכריך.
בברכה
הרב יקותיאל גרין כפר חב"ד
*לעילוי נשמת רעיתי היקרה מרת רחל ע"ה, נפטרה ז' שבט תש"פ. יהי זכרה ברוך.
-----------------------
🍷סיפור 🍷
הוספה ל"היום בתניא"
י"ט חשון:
⛳
נשמות שירדו שנית לעולם למלא שליחותם:
כידוע, בשנים עברו, היו בעלי העסקים נוסעים להשיג סחורה, רק פעם בשנה בזמן מסוים. כך שאת רוב זמנם הם הקדישו לעסק התורה.
והנה, ארע פעם, שהגביר ועגלונו הגיעו לעיר ביום ששי אחר הצהרים.
הגביר הלך לטבול לכבוד שבת, לבש בגדי שבת והלך לבית הכנסת. בלכתו ברחוב הוא נתקל בעגלה גדולה ששקעה בבוץ. וכשנזדמנה לו מצות "עזב תעזב" הוא ניגש לעזור. אבל מכיון שבעבודות מעין אלו אין הוא מתמצא, הוא התלכלך כולו ואף נפצע - בצורה זו הוא הגיע לבית הכנסת.
ואילו העגלון, מבית המרחץ הלך לבית הכנסת, לשם הגיע בשעה מוקדמת, שנוצלה בינתים לאמירת תהלים. בבית הכנסת אף פגש אורחים רבים, שאת כולם הוא הזמין אליו לשבת. כך שמספר האורחים שהוזמנו לסעוד על שלחנו הגיע לעשרה. ואחר התפילה, כשרצה הגבאי לפזר את האורחים בין אנשי המקום, התברר לו שכולם כבר מסודרים.
אחר התפילה חזר הגביר (שהיה בעצם גם תלמיד חכם) לאכסניא בה שהה, חבול ומלוכלך. ואילו עם העגלון, הולכים לאכול את סעודת השבת עשרה אורחים. הגביר קים מצות "עזב תעזב", והעגלון מצות הכנסת אורחים.
לכאורה הכל טוב ויפה. אבל לאחר "מאה ועשרים", כשדינם בא לפני בית דין של מעלה, פסקו: שעל העגלון לרדת שוב לעולם הזה, כדי לקים מצות "עזב תעזוב". ועל הגביר לרדת שוב, לקים מצות הכנסת אורחים.
במישור הרחב יותר, סיפור זה מלמדנו: (שמלבד קיום המצוות שכולם חיבים בהם בשוה), הנה, לכל אחד יש את השליחות המיוחדת מלמעלה המוטלת עליו. ואל לו לאף אחד, להחליף את שליחותו בשליחות המוטלת על זולתו.
הרב יקותיאל גרין כפר חב"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.