מרן האדמו"ר הרי"ף גאב"ד מרוקו על גדולתו של האדם שיודע להודות בטעויות שעשה חלק א'

חלק א :

הגדולה של האדם שיודע להודות על הטעויות שטעה. ״יהודה אתה יודוך אחיך״ עם ישראל נקראים יהודים, על שם שבט יהודה שידע להודות על הטעות. 

הנה כאשר באו ליהודה ואמרו לו ״זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים״ עמד יהודה ואמר ״הוציאוה ותשרף״. שלחה תמר את הפתיל ואת החותם ואמרה, של מי הם הפתיל והחותם, מי שהוא הבעלים שלהם, הוא אבי התינוקות שבבטני. מיד עמד יהודה ואמר, ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״. ושם נכתב על יהודה שיצא ממנו מלך המשיח וכל הָגְדֻלוֹת הגדולות, ומשם השם יהודי, על שם יהודה שידע להודות צדקה ממני. 

והנה נבאר הדברים בקיצור נמרץ ונקבץ כמה מדרשים ומאמרי חז״ל. יהודה היו לו שלושה בנים ער, אונן ושילה. ער התחתן עם תמר שהיתה יפת תואר. ער פחד שתתעבר ויופיה ירד, לכן חטא בזרע לבטלה. הקב״ה כעס עליו והוא מת בלי ילדים. 

יהודה העביר ביבום את תמר, לבנו השני אונן, שגם הוא פחד על יופיה ופגם בברית וגם הוא מת. עמדה תמר וביקשה להתייבם לבנו השלישי של יהודה, לשילה אבל יהודה פחד שמא היא אישה קטלנית, שכל גבר שמתחתן איתה מת, לכן יהודה גרר אותה ומשך אותה בעוד יום ועוד יום. 

והנה בעת ההיא ״וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה״. יהודה אחרי מכירת יוסף, אחיו השבטים האשימו אותו והרחיקו אותו מהם. ויהודה הגיע עד ״איש עדולמי״ התחיל לעבוד לפרנסתו. וכך אחרי יום של גזיזת צמר הצאן, הלך יהודה שמח ופתאום רואה על אם הדרך אישה קְדֵשָׁה. אבל היא היתה משונה. פניה היו מכוסות כפני נשים הצדיקות. 

והנה מור זקני אביר יעקב אבוחצירא זצוק״ל, כותב בסיפרו ״פתוחי חותם״, ששני מלאכים גררו את יהודה לעשות את אותו מעשה. רגע לפני המעשה, ביקשה תשלום. יהודה אמר לה אין לי פה. אמרה לו, תן לי את הפתיל ואת החותם. 

ומדוע הפתיל, ידעה תמר שעם הטלית יהודה לא יחטא. כאותו מעשה באותו תלמיד, שהלך למטרוניתא שכל גדולי רומי היו הולכים אליה לחטוא. ורגע לפני החטא קפץ. אמרה לו שמא דבר גנאי ראית בי, אמר לה לא. אלא מצוה אחת יש לנו, שהיא מצות ציצית, שכתוב בה ״וראיתם אותו וזכרתם״. וברגע שראיתי, נזכרתי בהקב״ה וקפצתי. 

כך תמר ידעה, בכדי שיהודה לא יברח היא חייבת לקחת את הציצית. וכך התעברה, בלי שיהודה ידע שממנו היא מעוברת. ומתי ששמע שתמר הרה לזנונים, פָּסַק פְּסַק הלכה בפני כל השבטים אביו יעקב, סבא יצחק, אברהם אבינו, כולם ישבו לדון מה לעשות במעשה הנבלה הזאת. 

ותמר אמרה, אם יהודה ישתוק אני אשרף ולא אבייש אותו. אבל אם יודה אני אנצל. מיד יהודה בלי להתבייש ובלי לחשוב מה יגידו, זה יפגע בי, מספיק המצב רעוע אחרי מכירת יוסף. יהודה שם את כל המחשבות והאינטרסים בצד ואומר: צדקה ממני, ממני היא הרה. 

ומשם עם ישראל נקראים יהודים שיודעים להודות על האמת. ו״מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם״, מי שיודע להודות על טעותו, זה מעלה מהרמות והגדולות ביותר שיש בחיי האדם. 

הנה ישנה גמרא במסכת גיטין (מג), דרש רבה בר רב הונא, כשם שהמקדש חצי אישה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת. אמר ליה רב חיסדא, מי דמי וכו׳ הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש, והמכשלה הזאת תחת ידיך (ישעיה ג ו) אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן. ורשי פירש, אף אני נכשלתי בהוראה וחוזרני בי עכ״ל. 

וכן מובא (ערובין טס), דרש רב נחמן וכו׳, הדר אוקים רב נחמן אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ע״כ. ועוד הגמרא בערובין (קד), דרש רבא, הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ע״כ. 

והנה ידע האדם, שאם דרש דרשה בטעות או כתב דבר תורה בטעות, לא יתבייש לעמוד ולומר בריש גלי שהוא טעה. וזו מעלה עצומה להודות על הטעות. 

והנה מצאנו אצל אבי הנביאים משה רבנו, כדמובא במדרש (ויקרא רבה פרק י״ג) לגבי שמונת ימי המלואים, שאמר משה לאהרון ובנו שאף שהוא אונן על בניו נדב ואביהו, מותר באכילת בשר קודשים. ואהרון אחיו הוכיחו שאין היתר לאונן לאכול בשר קודשים. ועיין שם במדרש מיד וישמע משה ויטב בעינו (דברי אהרון אחיו). 

הוציא משה כרוז לכל המחנה ואמר, אני טעיתי בהלכה ואהרון אחי בא ולימד לי. ודרשו רבותינו, לכן משה רבנו מיד הוציא קול במחנה שכולם ידעו שטעיתי בהלכה, כדי להורות דרך לרבים, שאם אחד טועה שיכריז ויאמר טעיתי בהלכה. 

והנה משה רבנו היה יכול להעביר את הדבר הזה בשקט עם אחיו, אבל לא, משה רבנו רצה ללמד את העולם, שאדם יכול לטעות בהלכה וזו לא בושה לעמוד ולהודות בטעות שלו. 

והנה מצאנו קדושי עליון שחזרו בהם, מהר״י בן חביב ברבה של ירושלים בזמן ה״בית יוסף״ כותב בשות מהריב״ל ( סי קטז) בזה הלשון, הנני מודה עתה שאינו אמת, וטעות הוא בידי והריני דורש על עצמי דרשת רבה בר רב בגיטין על הפסוק, ״והמכשלה הזאת תחת ידך״ ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. 

והנה דברי הנצי״ב בשו״ת ״משיב דבר״ (חב סי ט) אני רגיל לפרש הא דאיתא בגיטין בפ׳ הכותב ״והמכשלה הזאת תחת ידך״ אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן. שלפי אותו פירוש שאם אדם לא נכשל וחזר בו, דעת הנצי״ב שאינו יכול לפסוק הלכה, שזה לעיכובא, אדם שלא יודע איפה לעצור ולחזור בו. 

וידוע המעשה ברבי ישראל מסלנט, שהקים ישיבה בווילנא וכל ליל שבת היה נותן שיעור. באו תלמידי חכמים לשיעור ובמהלך השיעור, אחד התלמידים שאל שאלה. רבי ישראל העיד על עצמו שהיו לו חמש תשובות לענות, אבל הוא ידע שהשאלה אמיתית. 

ורבי ישראל מספר שצעק על עצמו שיעצור, כי האמת לא איתו. 

וזוכרים אנו כשהיינו ילדים, הגאון הגדול הרב אליעזר מן שך זצוק״ל היה מגיע בכל יום רביעי לישיבת גרודנא, למסור שיעור. ואנחנו היינו הולכים לשם לראות גדול אמיתי בעם ישראל. 

וכמה פעמים היינו נחרדים, פתאום היה מפסיק את השיעור והיה אומר, שאלתם שאלה אמיתית אני לא יכול להמשיך. כמה מידת מודה על האמת חשובה בחיים. כמה פעמים רואים אנשים שהולכים בטעות, והטעות הזאת מביאה אותם להרס שאין לו שני, אבל זה החיים שלהם והטעות נהיית כעול עליהם, אבל הם הולכים אחרי ההבל.