אחרי ה'קידוש'

מאת ירושלמי

מי לא ראה את הקליפים 'קידוש' ו'שלום זכר' שהפכו לשיחת היום בקרב הציבור החרדי.

תרשו לי חברים יקרים, להסתכל במבט נוסף וקצת שונה על הנושא שכבר  'נלעס' ודי מיצה את עצמו.

תמיד יהיו השמרנים שמבקרים ואולי בצדק, נשמע  מהם על רדידות, ועל הגשמה מיותרת, ובכלל לאן עוד נגיע בקצב הזה..

לעומת זאת יש מי שממש מתעודד מהפתיחות הרעננה ומשב הרוח החדש של הקליפים על 'טהרת  ההיימישקייט' הממחישים את חיי היום יום שלנו בצורה אוטנטית ובלתי אמצעית, ובמקצועיות מרשימה למדי.

בודאי שכל בר דעת לא קונה את הטענות בדבר 'זלזול' בכבוד השבת ובית הכנסת. בזמן שכל מי שמוח בקדקדו, רואה נכוחה כי הקליפים באים  להמחיש ול'שווק' החוצה את  ההוואי  החינני והמיוחד  של  החיים הכל כך שורשיים שלנו, על כל  דקויותיהם וניואנסיהם, ולא משתמע אף לא במרומז שום לעג או פחיתות בכבוד השבת ומנהגי ישראל חלילה.

כמו כן עצם ענין הצפיה במיצג  דיגטלי אור קולי, כל אחד  מבין שהיא כבר עובדה מוגמרת  וכבר לא תתבטל בקרוב בדרך הטבע, בהשגחה  פרטית מאתו יתברך כמובן. כמו החשמל, הרכב, ושלל חידושי הטכנולוגיה אשר קיבלו מקום של קבע בחיינו, וגם חשובי הרבנים מנהיגי הדור מכוונים את הוראותיהם וסייגיהם לכיוון  מציאותי זה.

אז  מה בכל אופן  מציק  לי? - האמת אקדים ואומר שזו היא לכאורה בעיה  זמנית ביותר שתיעלם לכאורה מעצמה עם הזמן, ובכל אופן יש  להסב אליה  את תשומת הלב.

החיים כידוע, הם אתגר מורכב ולא פשוט כלל. בהם נדרשים  כולנו להגביר כל הזמן את הטוב והחיובי על היפך הטוב והשלילי, ואת השכל על נטיות הלב הטבעיות. ובעיקר את השמחה על העצבות והמרירות הטבעית שמנסה לכבוש ולהשתלט על הנפש שוב ושוב.

אין אדם שאין לו 'פקל'ע' קטן שעימו הוא נדרש להתמודד באומץ, בגבורה, ובהתמדה. רק אז זוכה הוא לטעום מעט מן האושר השמור עוד בעולם הזה, למתגברים ונוטלי היוזמה שלא שוקעים ברחמנות עצמית, ולוקחים אחריות על חייהם מתוך ביטחון ואמונה עזה, שאין אתגר גדול מידי שיישלח  להם ממרום.

ובכן, בואו נחשוב  לרגע, מה מתחולל בתת המודע של נער ואפילו  אברך  צעיר הצופה בקליפ חמוד ומושקע כל  כך של שמחה יהודית, שבודאי היתה או תהיה בקרוב גם אצלו...

האם יש  סיכוי, או האם קיימת במציאות האפשרות  של הפקה כל  כך מושלמת, מפוארת,  מאושרת, מלאה אור ושפע, חברים, שירה, ונוף מפואר ? --- האם יש סיכוי שהצופה יצליח להיות מאושר ומרוצה, כאשר שמחה מסוג זה אך בתפאורה הרבה יותר מציאותית תפקוד את מעונו בעזרת ה'?

הרי לא לכל אחד יש תקציב [או תקנות...] המאפשרים  לו שפע עצום של מעדנים ומשקאות לכבוד המשתתפים הנכבדים, ובודאי שאין לו וילה מפוארת, חברים זמרים משכמם ומעלה, ואפילו לו חיוך רחב מלא שיניים צחורות אשר שכולה אין בהם....

נתבונן רגע, האם לא ייצא שכרנו הרגעי בהפסד  נצחי? - בתחושה שלעולם תלווה את האדם הקטן והפשוט בטעם חמצמץ של פספוס, 'הייתי  רוצה גם כן שמחה יפה כל כך, כנראה שאני כישלון'...

בודאי שאין שום  טענה על המפיקים, כי  הם בסך הכל התאמצו לתת את המיטב.

אך השלב הבא חייב להגיע ובמהירות, שלב שבו יקבלו ידידינו המוכשרים באמת, את האומץ להגיש לנו 'שטיסל' חרדי על טהרת הקודש, שבו יוצגו החיים האמיתיים, על שלל האתגרים וההתמודדויות שלהם. והאושר האמיתי שבא בעקבות העמידה באתגר.

שם נוכל לראות את האבא שעדיין עייף ומותש מהלידה ומהדאגה ליולדת, נראה אותו מתאמץ לכסות את הוצאות ה'קידוש', משתדל לשמוח עם מי ועם מה שיש... ואולי גם משתף את  החברים במילים ספורות של תודה לה' על הניסים ועל ההשגחה הפרטית שזכה לראות על כל  שעל...

שם יהיה איזון בין הטוב, היפה, והמאושר, לבין הקושי, החשש, והלא מושלם...

אולי זה יהיה פחות מפואר וגם קצת פחות  מושך, אבל בהחלט זה ישקף את החיים כמו שהם ויעורר הזדהות עצומה של  הציבור שמחכה לכך, ומי יודע - אולי גם נוכל לתקן כמה דברים זוטרים הטעונים באמת שיפור אצלנו.

כמובן בלי לעג חלילה על הקיים, ובכל הכבוד לכל אחד.

נשנה את העולם - ולטובה!!!

ה.ש.פ