בס״ד, כבוד ידידיי ומכריי קוראי ומתענגי ׳מעדני הפרשה׳ ו/או
המאמר המצורף ל׳מעדני׳.
חנה, אשה צדיקה שכל חייה שרשרת של עבודת ה׳ מתוך צניעות
ואמונה, אך ליבה מר לה, 19 שנה עברו מנישואיה וטרם נפקדה בפרי בטן, בניגוד לבעלה שכבר
יש לו 14 ילדים מאשתו השניה פנינה, אין ספק, רחמנות גדולה על חנה, סביבה מתרוצצים
זאטוטיה של פנינה צרתה ובלב צובט כל יום כל שעה, אך אם צערה לא מספיקלה , אזי,
כאשר פנינה חוזרת ממסע קניות לפני החגים, ופורקת השקיות עם נעליים ובגדים לילדיה,
היא קורצת לחנה ואומרת לה: מתי גם את תקני לילדיך בגדים ונעליים?
זה התיאור שחז״ל מתארים את מה שאירע בין חנה לפנינה, בהפטרה
שנקרא בשבוע הבא א׳ דראש השנה, על הפסוק: ׳וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה׳ איזה
אכזריות ורשעות? באים חז״ל ואומרים: ׳פנינה לשם שמים נתכוונה׳, שרצתה שחנה תתאמץ
יותר בתפילה, ושיראה ה׳ בצערה וישלח לה ישועה. השאלה הנשאלת כאן, האם חז״ל קיבלו
זאת בקבלה? או הבינו זאת מחכמתם? והקוצקער רבי זיע״א מבאר זאת בחריפות, אך תצטרכו
להתאזר בסבלנות כי רק בסוף המאמר נביא את דבריו כדי שתבינו את כוונתו.
ישנם רגעים בחיים שאתה מגיע לנקודה ותוהה האם מה שהאמנת
יובל שנים הוא לא נכון וטעית בגישה, זו הרגשה לא קלה בגיל כזה לשנות כיוון מחשבה
באופן כה דרסטי, ואז אתה מנסה בכל זאת לשכנע את עצמך בתירוצי דוחק בלשון ישיביש
שאולי בכל זאת צדקת בגישה. בשבועות האחרונים זה קרה לי ואני עדיין מתלבט האם עלי
לשנות את כיוון המחשבה או שעדיין יש סיכוי שגישתי כן היתה נכונה.
מעשה שהיה כך היה:
לפני מס' שבועות פנה אלי אחד מידידיי הקרובים וביקש ממני לשתף
אותי במצבו, באשר אין לו בפני מי להשיח את צרתו, וכך סיפר לי: לפני פורים אירסתי
את ביתי הבכורה עם חתן ת"ח ויר"ש,
התחייבתי הוצאות החתונה והנדוניא כמנהג בעלי בתים חשובים, לפי מעמדי בעסק המצליח
שאני מנהל ואושרי היה גדול מאוד, וכנהוג אצל חסידים, זמן החתונה נקבע לקראת סוף
הקיץ.
ואז נחת עלינו הנגיף הסיני ושיבש סדרי עולם, לא רק שכל העסק
שלי הושבת, אלא שעוד נותרתי בעל חוב גדול והתחלתי להתמודד עם מחסור בבית, ובמצב
כזה איני יודע מהיכן להשיג מה שהתחייבתי, ומכיוון שאני מקוה שאחר שנתאושש מהנגיף
יחזרו החיים למסלולם, אינני יכול לשדר עוני ומחסור כי אז לא אקבל יותר אשראי,
ובינתיים הכלה ואשתי יוצאים לקניות ומחלקים צ׳קים וממש איני מוצא את עצמי מבושה
ואובד עצות אני.
מאוד ריחמתי עליו, אך מה אוכל לסייע בידו? אך אז עלה לי
רעיון, יש לנו ידיד משותף, איש ידוע המנהל ארגון חשוב בעירנו, פניתי אליו ושטחתי
בפניו את המצב וביקשתי ממנו כי ננסח יחד מכתב בקשה ותחנונים לנדיבי הלב ויחתום את
שמו, ושישלח המכתב הזה בדואר לאלפי הנדיבים התומכים בארגונו ואולי ירחמו בני ישראל
ויתרמו לאותו בן טובים שירד מנכסיו ויוכל להתכונן לשמחה שבמעונו בצורה מכובדת.
בתחילה היסס אותו ידיד והסביר לי כי בכל שנותיו בראש הארגון
השתמש ברשימת הכתובות שלא לצורך מפעלו רק פעם אחת למקרה של פיקוח נפש ממש ואכן היתה
הצלחה גדולה, אך אינו חש בנוח לעשות זאת שוב. ממש התחננתי בפניו והפעלתי את כל
כושר שכנועי ולבסוף הסכים לכך, וחתם שמו וכתובתו והדואר נשלח לכ-3000 איש.
כעזרה ראשונה השגתי הלואה של 2000 דולר ושלחתי לידידי שיוכל
לנשום בינתיים, עד שהמעטפות יתחילו להגיע.
כעבור כשבועיים שאלתי את בעל הארגון האם התחילו להגיע
מכתבים? וענה לי כי בינתיים לא הגיע כלום, ידידי הוא איש אמת וחבר אמיתי, ובכ״ז הדבר
היה לפלא בעיני, כלל ישראל רחמנים בני רחמנים ובפרט בחודש אלול, לא יתכן שלא יגיע
אף מכתב?.
למחרת, ביררתי אצל ידיד המתגורר בשכונתו מתי איש הדואר מחלק
את המכתבים בתיבות באותה שכונה, וישבתי ברכבי והמתנתי כשעתיים עד שאכן ראיתי את איש
הדואר משלשל לתוך תיבתו ערימה נכבדה של מעטפות, שמחתי מאוד, והתקשרתי אליו להודיע
לו שבדיוק היום החלו להגיע המכתבים, וכשיגיע בערב הביתה שיעדכן אותי מה הגיע.
בערב הוא מתקשר אלי ואומר לי: 'חלמא טבא חזית', לא מצאתי
שום מכתב בתיבת הדואר.
לא ידעתי מה לחשוב, הלא בעיני ראיתי את הדואר הרב מוכנס
לתיבה? וכי הוזה אני? על כן, שבתי למחרת ושוב ראיתי את איש הדואר מכניס ערימה של
מעטפות לתיבה, אך היום לא זזתי משם והמשכתי לצפות מרחוק, לראות מה קורה, כעבור
שעה, ראיתי את שכנתו מגיעה הביתה, מכניסה ידה לתיבה, מוציאה את כל המכתבים ו...
נכנסת לביתה עם כל השלל...
התקשרתי מיד לידידי וסיפרתי לו מה שראיתי, התאנח אותו ידיד
וסיפר כי אכן הרבה דברי דואר נעלמים לו וכעת מובן לו הענין.
שאלתי אותו מה ניתן לעשות בנידון? והוא אמר לי כי אין לו כח
למריבות עם שכנים, על אחת כמה וכמה שכנה פולניה עם פה גדול כשור הבר.
הבעיה, שגם אני אין לי כח לחזור לסיפור הזה כמה שנים אחורה,
וכך הם פני הדברים, אותה שכנה פנתה אלי לפני מס' שנים כי בעלה ברח מהבית והשאיר
הודעה שנסע לתאילאנד ושאנסה ליצור איתו קשר להחזיר אותו. וכי תאמרו: מה פתאום פנתה
אלי? היא ובעלה קוראים את ההקדמה של הגליון מדי שבוע...
בירור קצר העלה כי הם זוו"ש, עם
ילד שלו, שלה ושלהם. (באידיש: מיינע, דיינע, אונזערע).
ניסיתי ליצור איתו קשר, ירקתי דם, בסוף הוא חזר, ועד היום
הוא מאשים אותו שקטעתי לו את החופש והחזרתי אותו למעצר בית.
מזכיר לי את אותו אחד שמראה לי על האצבע ועל הצוואר, ואומר:
שמתי לה את הטבעת על האצבע, איז זה הגיע לי לצוואר?
לאחר התלבטויות אזרתי עוז והתקשרתי לבעלה ובעדינות גיששתי
בענין, אך הוא מיד ענה בלי להסס: עכשיו אתה מבין איזה עוול גרמת לי אז כשהחזרת
אותי לתוך הגיהנום?
בכל זאת, מכיון שהוא יודע שהתכוונתי רק לטוב, וכמה זמן
ומשאבים שזה דרש ממני אז, ללא שום תמורה מצידו ועאכו"כ
מצידה, הסכים לעזור לי, לא לפני שהתנה בהומור, שבפעם הבאה (בקרוב, לדבריו) כשירצה
לחזור לתאילנד, אממן לו כרטיס טיסה כיון אחד בלבד, והציע לי לפנות לרב פלוני שלפעמים
יש לו קצת השפעה עליה (בעיקר כשזה כדאי לה).
עשיתי כעצתו וכשהרב פנה אליה היא אמרה לו שאכן הגיעו קצת
מעטפות ומכיון שלא היה כתוב על המעטפות שם של דייר מסויים (רק שם המוסד 'תורת
משה') אז היא חשבה שמישהו טעה בכתובת ולכן הכניסה המכתבים הביתה, ואין לה בעיה
להחזיר את זה, רק שהשכן יתחייב שלא ישלח יותר מכתבים כאלו, מפני שחוששת שאולי זה
פלילי ומפחדת שהרשויות יזמינו אותה לחקירות ועוד ברבורים מהסוג הפסיכופטי הזה.
סוכם כי היא תניח את המעטפות סמוך לדלת מבחוץ והשכן יאסוף
אותן, ואכן שקית מצומקת עם 36 מעטפות חיכה לו בחוץ וכל המעטפות היו פתוחות לרווחה
ונבדקו על ידיה, (אולי לוודא שאין שם נגיף או אבקות ונשק?), וכל הצקים היו בני 5
או 10 דולר.
לא אלאה אתכם בכל הסיפור כי יגמר הדף, אך מכמה טלפונים שידידי
התקשר לנדיבים שלו מתברר ששלחו סכומים נכבדים והם כמובן נתקעו אי שם אצלה,
ולבקשתו, הם בדקו והצ׳קים לא נפדו בבנק.
עירבתי עסקן שבשעתו עזר לי לעזור לה ב׳שלום בית׳, הוא אכן
התקשר אליה והיא נשבעה לו כי אין לה מושג מה רוצים ממנה ולא לקחה שום מעטפות
נוספות, לא דובים ולא יער. (למרות שאני בעצמי הכנסתי לשם כמה מעטפות עם צ'קים כדי
לבדוק האם הצ'קים נפדים).
שבועתה לשוא הזכיר לי נשכחות, היה לנו פעם שכנה פולניה שרידת
שואה שתמיד בחשה בקדירה, כיבדנו אותה וקראנו לה סבתה'לה, כל משפט שני אצלה התחיל
בשבועה, 'אני נשבעת שקמתי עם כאב ראש' ׳אני נשבעת שהלכתי לרופא', וכדו', פעם אחת
אמרתי לה: 'סבתה'לה, אסור סתם להישבע', היא לא התבלבלה וענתה באידיש פולנית: אני
נשבעת אני? נשבעת לך שמעולם לא נשבעתי... (איך שווער איך? איך שווער דיך, איך האב
קיינמאל נישט געשוואוירן').
שלשום בלילה אני מקבל שיחת טלפון מאירופה, והמתקשר מזדהה
כבנו היחיד של בעלה של מעלימת המעטפות ומספר לי כי אביו סיפר לו את ה׳בית ספר׳
שאמו החורגת עושה לי, והוא אומר לי: רציתי שתכיר את הנפשות הפועלות ולכן התקשרתי
אליך, כאשר התחתנתי (הכי רחוק ממנה שרק יכולתי) ונולד לי בן חמוד, נכד ראשון לאבי
שיחי', מסגרתי תמונה חמודה של התינוק ושלחתי את התמונה הממוסגרת בדואר רשום לאבא
שלי, שיהיה לו קצת נחת בתוך כל הבאלגן והמרורים שהיא מאכילה אותו, המתנתי והמתנתי
ולא קיבלתי ממנו שום תגובה, והוא אבא טוב והורה חם, בדקתי בטראקינג נאמבר (מס'
אישור משלוח) וכתוב 'דעליווערד' – היינו, נתקבל ביעד. בתכלית, היא קיבלה את המשלוח
ודאגה שחלילה לא תגיע התמונה אליו וחלילה יראה קצת נחת, כך כמה פעמים, עד שהבנתי
שכדי שמשלוחיי יגיעו לאבי הייתי שולח לשכן של אבא (שלא חשוד בגניבה ובהעלמה) והודעתי
לאבא שילך לאסוף מהשכן.
לא לחינם מספרים על פולניה שהיתה עוצמת עיניה כשהגישה את
האוכל הטעים לבני משפחתה, פשוט לא מסוגלת לראות אותם נהנים...
אקטע את הסיפור כאן, ולא אלאה אתכם בכל נסיונותיי
וכשלונותיי לחלץ את התרומות הנעלמות שתחת ידיה. וכמנהגי אשתף אתכם בהרהוריי.
מאז ומתמיד חייתי עם מבט על העולם שאין רוע לשם רוע, כל רוע
יש לו סיבה: קנאה, שנאה, נקמה, חמדת ממון, כבוד, או כמה מהם ביחד כך גם גדלתי בבית
הוריי וגם חונכתי לוותר, לחשוב על הזולת, להתחשב בשני ולנסות לחוש את צערו, להרגיש
את נשמתו המיוסרת של החבר וכו׳.
וכאן המקום להשלים מה שהתחלתי בתחילת המאמר: הקוצקער מסביר
את דברי חז״ל שפנינה לשם שמים נתכוונה ואומר: ׳רשעות כזאת לא תיתכן, רק לשם שמים׳.
ואסביר זאת כפי שאני מבין את זה: חז״ל הבינו, כי גם אם יש
רוע בעולם, יש גבול, ואם הגבול הזה נחצה, זה רק יתכן לשם שמים. כי העולם נברא ע״י
הבורא הטוב ע״מ להיטיב וכל אדם בטבע אמור לשאוף לטוב, והרצון לטוב ולהיטיב מניע את
העולם, אך יצר לב האדם רע מנעוריו, היינו, היצר מנסה להטות הכף לצד הרוע, וכדרכו,
ישכנע גם על רוע שזה הטוב והנכון והדברים
ידועים.
ועם קו זה חייתי תמיד, והאמון שנתתי בבני אדם עלה לי הרבה
פעמים ביוקר, אך העדפתי את המחיר הכבד מאשר לחשוב שלילי על העולם, עם זאת יש לזכור
כי חז״ל רוטנים על גדליהו בן אחיקם שסירב להאמין כי ישמעאל בן נתניה רוצה לרצוח
אותו, ושילם על כך בחייו, ועד היום אנו צמים בצום גדליה מדי שנה, לזכור בתחילת
השנה כי יש לשמור על איזון בחינת ׳כבדהו וחשדהו׳.
וכעת תוהה אני, אם המקרה הזה שגוללתי במאמר, אמור לשנות לי
את המבט האופטימי על בני האדם? הרי אין כל הגיון למה שאותה אשה תעכב אצלה את כספי
הצדקה? לו היתה פודה את הצ׳קים ומשתמשת בכסף, הייתי שמח שלפחות משפחה נצרכת נהנית
מהכסף הזה. אבל לא, הצ׳קים לא נפדים וגם לא ייפדו, אז חמדת ממון אין כאן, מה כן?
רוע לשם רוע? קשה לי לעכל את זה.
ההסבר היחיד שנותר לי, זה הסיפור עם רבי שלמה זלמן איערבאך
שיצא פעם מחתונה ואברך ניגש אליך והטיח בפניו דברים בוטים על פסק מסויים שלא מצא
חן בעיני האברך. שאל רש״ז את מלווהו: מעניין מיהו האברך הזה, אינני זוכר שעשיתי לו
אי פעם טובה שיזרוק לי אבנים בחזרה בפרצוף?
משא״כ במקרה שלי, אני כן זוכר כמה טובות עשיתי לה ללא שום
תמורה, כפי שציינתי לעיל, אז הנה, התמורה הגיעה...
ובינתיים, הבה נתכונן לסליחות והשנה, רוב הציבור לא יתגעגע
לשנה שחלפה, נתפלל כהוגן לשנה חדשה שתעפיל בטובה ותפצה על הקושי של השנה שעברה.
נ.ב. שיניתי הרבה פרטים שוליים בסיפור, כדי לטשטש את זהות
המשפחה, ואלו שכן יקלטו במי מדובר, חשוב מאוד, שיתחילו להעריך אותו ויבקשו ממנו
סליחה ומחילה על שהאמינו תמיד לסיפורי הבדים שלה נגדו, תאמינו לי, אפשר לתת לו
קויטלאך אחר הסבל שהוא עובר עשוריים, ופני גיהנום ודאי לא יראה כי עבר את כל שבעה
מדוריה בעוה״ז, נשמה מזוככת ונקיה.
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.