וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.

מאת יהודי פשוט

הרשב''ם מבאר את לשון ה וזאת הברכה, כאומר שירת האזינו השמים הייתה שירתו וזאת היא ברכתו. ומפליא הלמה לא ייחס את הלשון לסיפור המקרא הסמוך בפסוקים שקדמו בהם חתם פרשת האזינו, כדרך שביאר בעל האה''ק את תוספת הוו בתחילת הפסוק ואומר וזאת במקום שדי היה לכתוב זאת או הברכה סתם, כי היא תרמוז על שלמות נפשו של איש האלהים שבפסוקים מח-נ שקדמו שבהם נאמרה לו שוב חתימת עונשו וכי מיתתו היא מיידית, כמו שנאמר:  וידבר יהוה אל משה בעצם היום הזה לאמר  עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו  על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל.  כי מרע''ה לא נותרו בו מנטיות טבעם של הבריות הסולדים מכל דבר ואדם הקשור בהתהוות אסונם, כי הוא פנה בשעותיו האחרונות לברך את בני ישראל שלחץ טרוניותיהם היו הגורם להדיא לסיבת החטא שבעטיים נענשו הוא ואהרן אחיו בענש המיתה, והוא בירכם בברכות הנישאות על כל הברכות שניתנו אי פעם, שהן ברכות המשלימות ברכותיו של יעקב אבינו שנאמר בהם וזאת אשר דיבר להם אביהם.. אבל גם האוה''ח הקדוש לא התייחס משום מה לפרסום בו הודיע ית' על הסתלקותו המיידית משה עבדו בלשון בעצם היום הזה שהמקרא נזקק לו בהגדת אירועים גלויים והרי עולם, כמו כניסת נח ובניו לתיבה מפני המבול, כניסת אברהם אבינו בברית בשר וצאת ישראל ממצרים בעצם הים הזה הוציא ה' את בני ישראל. ולא רק שהודיעו ית' מותו המיידי אלא שהודיעו בפרהסיא גלוי לכל עם פירוט חטאו במילים המייסרים כעקרבים של אשר מעלתם בי וגו'. ואם נעלה על ליבנו הנמצא בו''ד נידון למיתה יוכל להתעלות בשעות יומו האחרון על מצוקת אסונו וכאבי פרידתו מהעולם, ולברך עם שהוא נתן חייו ונפשו עליהם והם לא הניחו לו מלצערו ולהקניטו, אין זה אלא אותו אדם שהכתוב יכנהו איש האלהים (א געטליכער מענש) גבוה מעל גבוה מציור כל מעלות שלמות נפש האדם הידועות לנו בגבולות השגתנו. והנה רש''י הקדוש ביאר דברי הפסוק לפני מותו ואמר: שאם לא עכשיו אימתי.. מתמיה מעט כי איפה נאמר שהוטל עליו לברכם.. אלא במשמע שאוהבם של ישראל ומרחמם היה כל ימיו נושא בלבו האוהב את ברכות לבבו הלוהט לעם ישראל, אלא שהיה מצפה לשעת הכושר במעלת המקבלים ע''מ שתהא ברכתו מתקיימת בהם, כפי שפירט המלבי''ם בהתורה והמצוה את הנצרך ע''מ שהברכה תעשה רושם למעלה. אך כאן כבר לא יכול להמתין יותר, והכתוב מעיד בו שתפש בפעולות המצויות לו על מנת שתהיה ברכתו מתקיימת ועושה פירות, בבחינת מהולל אקרא ה' שאמר דוד בהפטרת האזינו, ופתח בשבחו של מקום בעניינים הקשורים בהם בפסוקים ה' מסיני בא וגו' והפסוק יזכיר את ד' הפעמים שנתגלה כבוד ה' עליהם. וממנו למדנו לפתוח תפילת שמ''ע וכל ברכה בשבחו ית'.  ויפה פירש הרמב''ן איש האלקים שברכתו מתקיימת.. דהיינו מעצם כח סגולות מידותיו ונשמתו הוא יונקים דברים משרש הנבואה.. ואכן עליו ע''ה אמר שלמה המלך רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. ועוד במדרש:   "מי יעלה בהר ה''א זה משה שנאמר "ומשה עלה אל האלהים וגו'" "ומי יקום במקום קדשו" זה משה מנין שנאמר "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא"  "נְקִי כַּפַּיִם" זה משה מנין שנאמר "לא חמור אחד מהם נשאתי וְגוֹ' "וּבַר לֵבָב" זה משה אמר ר' יצחק אפילו הדיוט אם אומר לחבירו כזה גנאי הוא לו ומשה אמר "למה ה' יחרה אפך בעמך" אלא לבו ברור עליו שאינו תובע צורך עצמו אלא לצורכן של ישראל "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי" זו נפשו של מצרי שלא נטלה על חנם אלא כדין עשה "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" זה משה שנאמר "ויואל משה לשבת את האיש"  "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'" זה משה אמר ר' תנחומא אל תהי קורא בו אלא ישיא ברכה לאחרים.  ואלה הם דברי המלבים על עניין הברכות: ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ"ך באו על שני פנים. א) בדרך תפלה ובקשה אל ה'. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. ועל השאלה איככה תועיל תפלת הצדיק לשנות רצון ה'. התשובה בזה כי הצדיק לא יפלל אל ה' אם לא כשרואה שיש זכות למי אשר יתפלל עליו. ואף שאם מצד הזכות הזה לא היה ה' ממלא הדבר ההוא אבל ה' על ידי תפלת הצדיק יקבל הזכות כענין הכפרה ע"י קרבן, שבלא התשובה לא יכפר הקרבן. ובלא הקרבן לא היתה התשובה מספקת בעצמה. ורק בהצטרפות התשובה והקרבן יכופר. באשר שיש להאדם השתוות מה עם הקרבן אשר יבוא לכפר. ואף שהכפרה הוא אל הנפש. ונפש האדם אינה כנפש הבהמה והצומח. א"כ כ"ש שתועיל תפלת הצדיק שיש לו השתוות בנפשו עם אשר יפלל עליו, וככה ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע"י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות עם הברכה אשר יברכו שימלאנה ה'. אופן הב' שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז"ל בעל התורה והמצוה  שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג' ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז"ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה' מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע"י ברכת האבות וברכת ה' ע"י קבלת התורה. וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיה כמו אביהם (עד"ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת): לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם, כמו שאמר אליהו אל אלישע  שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך..  ואני בעניי הייתה יושב ומתמיה על הר''י בכור שור שפירש עניין ברכת משה לפני מותו כעניין של דרך ארץ שראוי שיפרד אדם מחבירו מתוך ברכה, כי קשה לקבל שברכות נשגבות של פרשה זו באו לעולם כעניין של דרך ארץ ונימוס יפה.. אך מצאתי שפירושו הוא הקרב ביותר לתיקון המידות בהנהגות טובות בין אדם לחבירו שהוא עיקר התורה. ואקדים סיפור משובב שלימד אותי להתבונן מעט בברכות הנימוסיות, ומעשה שהיה כי היה לנו בשכנותנו קריגס-איד ידוע חולי אך בעל רוח טובה שהרבה לצטט מכתבי בכיר תלמידי המגיד הגדול ממזריטש רבי מנדלה וויטבסקיר זי''ע עד שכינינו לו דער וויטבסק׳ער רבי או סתם דער-רבה (רעבע בעגה הונגרית)..  אותו באצ׳י הונגרי שחרחר עם העיניים השובבים הענקיים כבר שכב בשלולית דמו ונחשב למת אחרי שירו בו שומרי הגטו הנאצים. ולמרות השחפת שהחזיר עימו מאושביץ הוא השתקם התחתן והקים משפחה. (פשיטא שלצום היה אסור לו אפילו ביום הכיפורים.) והנה בצום גדליה אחד אשתי העירה אותי משינת הבוקר באמרה לי שרבי יצחק צריך אותי דחוף.. נבהלתי אך משלבשתי החלוק ירדתי וראיתי את זיק השובב שבעיני הרבה  נרגעתי. והוא ע״ה התנצל בסגנונו החומני ואמר כבמתנגן: כמו בכל מוצאי ראשי השנה רדפוני הזכרונות ולא מצאתי נחת על משכבי, אז השכמתי, כיתתי רגלי עד לקייזנוב ראוד והתפללתי בתרח'ס מניין של הסאטמארים, ועיקר האירוע הוא ששם נגש אלי אברך יקר שכולו תום ואהבת הבריות, נתן לי שלום שאלני לשמי ומגורי ולא הניחני עד שבירכני בחום לבבו שיהיה לי צום קל ונעים. ברכתותיו של האברך העסיקו את מחשבותי בדרכי הביתה ומשחזרתי לאיזורנו נזכרתי בך שכני הטוב.. אז אנא לבש את בגדיך, היום אהיה אורחך לפת שחרית ותמזוג לי כוס הגון מהקוניאק הצרפתי שאתה שומר לאורחים ואירועים מיוחדים.. וכך אתה תזכה במצוות הכנסת אורחים, לי יהיה צום טוב ונעים.. וכמובן והחשוב מכל, שהברכה היקרה אשר בוודאי עשתה רישומה למעלה לא תחמוק לי ריקם חס וחלילה.. צחקתי והתלהבתי למלא משאלה נדירה ומיוחדת שנפלה לי.. תכלית הדברים  שזוגתי עשתה את אשר עשתה, הרבי אכל שבע ובירך והבקבוק הירוק עם המדליון של לנקסנר הגיע לשולחן ונעשה בו לחיים לסאטמארער רבי לחיים לליובאביצ׳ער רבי ושיהיה לחיים לחסידים הגבירים ולחיים לקבצנים ולחיים לפקחים ולחיים לשוטים ולחיים פאר קודשא בריך הוא'ס גנבים.. מכאן ואילך זרמו מהרבי זכרונות וסיפורי עלילות בני אדם ותחבולותיהם שנאמרו בהומור הנדיר שהיה בו באורח היקר אשר אפשר למלא בהם ספר קטן ונחמד. ואז כאשר נפרדנו אצל הדלת אמר לי הרבה ע״ה בטוב עליו רוחו: יונגערמאן תנה עיניך בי וראה נא מה שקרה לקוניאק המאוד יקר שלך וקח מוסר.. ומהיום והלאה לא תהיה כחברים השכלתנים שלך המקילים ראשם בברכות של יהודים פשוטים וטובים.. הרבה הלך ואני נשארתי עם מחשבות על עולמו של האיש ועל כוחן של ברכות. חיבת האמת חייבה אותי להודות שברכתו התמה של אותו אברך תם נישאה את רוחו של הוויטבסקר רבי ידוע החולי לגבהים שלא רומם אותו דבר מזה זמן כביר, וגם אני הרווחתי כי נשארתי עם מטבעות לשון חכמות ומשובבות שהרבה פלט בטוב עליו רוחו. וכך התחלתי לחשוב על אויר העולם המלא בברכות כנות ומזוייפות שאנשים מעניקים זה לזה כחלק מחיי היום יום. החל מהבוקר טוב עד הערב ולילה טוב ושיהיה לך חג שמח שתאכל לבריאות ושיהיה בהצלחה ובמזל טוב וכו׳ כל אלה הם מקובלות בכל התרבויות שאני מכיר, וכי לא שמעתי שמישהו ינסה לעקור אותם באשר הם אמירות סרק כי אין שום היגיון שיומי או נסיעתי יהיו מוצלחים יותר מכח איחולי זולתי זר או קרוב.  ויותר מכן, חז״ל כבר הגדירו את ההתעלמות ממאן דהו המוכר לנו ואי דרישה בשלומו כמין מעשה שפל כגזל.. ואכן אם נהרהר בדבר אכן נמצא שאנחנו קשורים זה לזה ברוחנו, ואם חברי לא ידרוש בשלומי ולא יברך אותי שאצליח במעבדי שנראה לו. עלול הדבר לעכור את רוחי ומכאן קצרה הדרך גם להיזק חומרי ומצוקות שיתפשטו לתוך חייהם של אחרים, ומוסר התורה תחייב אותנו בערבות הדעת והנפש, שניתן דעתנו לעשות ככל אשר לאל ידנו למנוע חלישות הדעת ובושת ולהרחיק ההיזק מחברנו. ומכאן מצוות מיוחדות כמו השבת אבידותו תשלום נזקו ועוד ועוד. והנימוס המוסרי יחייב שבהפרד האדם מחבירו יאמר לו דברי ברכה שמהם יודיעו כי ערבה לחברו ידידותו והוא ייזכר לו לטובה ולברכה. ומכאן לפירוש הר''י בכור שור, שאכן משה רבנו בהפרדו מעמו אחרי כל העליות והמורדות ביחסם אליו ולדרכי השם שלימדם והזהירם עליהם, נצרך להניחם עם דברי אהבה שיהיו שקולים להם כנגד כל הדברים הקשים שהטיח בהם רק ע''מ שלא יתמרמרו ויתייאשו עד להרחיק זכרו ורישומי לקחו מלבם..  ופשיטא שישנם צדדים סגוליים גם בברכות המהלכות בין הבריות כי ברית כרותה ללשון והדיבור שבפי האדם הוא בבחינת רוח ממללא והכל כפי שהוא אדם, אבל אין בפרשה זו שמץ של סימוכין לתרבות הברכות האוילית שפשתה בימינו בין יהודים שומרי תומ''צ, ואדרבא. ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר שהלוואי ולא יביאו עלינו המברכים המקצועיים היפוך הברכה ח''ו כי שם למעלה אין סודות, וגלויים גם הדברים שהם חס מלהזכיר לצמיתי העיתונים החרדים. ומי יודע האם היזיקם של מי קשה יותר של הבאבות וה'מקובלים' הבורים או של יורשי חסידויות וחכמי תורה קרי לב שמעולם לא נתנו דעתם על איש זולתם ועושים מתומת עם ה' פלסטר הבטחת ישועות סיטוניות בוהא וברוהאהא ר''ל. אבל מוטב שנניח לו לנושא המביך בימים ברוכים אלה.. ונשוב לדברי הכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והבקי בקלקול הליכות הצנהגת הצבור בדורנו בין יבין בדברי רש''י המפרש ראשי עם שהוא כמו שאו את ראש בני ישראל, דהיינו כללות הציבור כולו, ויזכיר דבריהם שנמלכים בציבור קודם שימנו עליהם מלך, גם יזכיר מלך לשון נמלכים דהיינו התייעצות מי ראוי להתמנות עליהם ע''מ שיהיו בבחינת יחד שבטי ישראל. ועוד דבר גדול אמר כאן רש''י הקדוש בתמצית דבריו וכן הדעת זקנים והרא''ש כי בחי' מלכותו ית' וקירבתו אלינו תלויים בבחינת יחד שבטי ישראל באגודה אחת באחווה בלי פירוד. ובהתבונן נמצא כי מידות הגאווה וההתנשאות הן גרם כל הפירודים הדוחקים רגלי השכינה הקדושה. וכבר הזכרתי בעניין זה את צעקת לבבו של פאר דורנו הגרי''ל זי''ע שנהם גאווה גאווה גאווה!! כנגד מנהל מוסד שלא מצא את רוחניותם של יתומים שהובאו אליו מחיידר אחר מספקת ע''מ שיצרפם לחיידר שלו. וכל בר דעת יבין שאין לך בן מביש מלפני אבינו שבשמים מזה המתגאה על בניו אחיו בפניו.. ואין טוב לפניו ית'  מאשר יהיה שלום בניו כשלום הצאן בלי שמץ פירוד, וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רב שלום בזה ובבא. ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך וישכר באהליך פשוטו של מקרא כדרך שפירש הרמב''ן הואבברכתו של יעקב כבר נאמר זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אנית וירכתו על צידן, ונאמר בו כאן שפע ימים יינקו, שהיה מתפרנס מדיג עמוק בלב ים ובשפוני טמוני חול הן החלזונות שמלקטים מקרקעיתו לאורך החוף של נחלתו אותם דגים צדפיים שנקראים מיורקס שמהם הפורפור שהוא צבע התכלת והארגמן המאוד יקרים אותם היו מפיקים ומעבדים בצידון כדברי הכתוב וירכתו על צידון וכמובא במדרש (ובימינו נתגלו שם שרידים משמעותיים ותעשייה זו. ואילו ישכר שכנו היה עוסק בעבודת האדמה בנחלתו . לכן הייתי מתמיה כי יותר ראוי היה לברך את זבולון בבואו עם שפע הימים כי צלחה דרכו, ואילו לישכר שישמח בצאתו לאדמותיו ויראה בתנובות שדיו שנתברכו. אלא שדרכו של עולם הוא שמשוש ימי טובו של הדייג יוצא בפחדיו מרוח סועה וסער ובמפח נפשו הימים שהוא חוזר ריקם. וכן שמחת האסיף של האיכר תצא בדאגות על קללות האדמה שאנו מונים בפיוט הושענא אדמה מארר ובעיקר מצוקת ימי השטף והכפור שהאיכר כלוא בביתו דואג על עמלו שלא ישחת ואין בידו להושיע.  ע''כ בירכם משה שיתרגלו ברוב טובה שהיוצא לים יצא בשמחה. וכן עובד האדמה ישקוט ויגל גם בימי אסורו באהלו. על כן יפה אמר הכתוב שמח זבולון (כבר) בצאתך. וישכר (בעודך מצפה) באהליך כי רגילים תהיו בברכתו יתברך כי אין מחסור ליראיו.  ויבכו בני ישראל ורשי''י יזכיר שכאן נאמר בני ישראל ובאהרן נאמר כל בית ישראל משום שהוא היה מעורב בשלום המשפחות והכל אנשים כנשים קשורים אליו בעבותות האהבה. אך נסיון החיים למדני בעווה''ר שאסון שאין לו מרפא כאבדן בן או בת ידמים את הרגשות והבכי הראשון יהיה בכי עצור ותבוני בבחינת בני ישראל,  כן הסתלקותו של מרע''ה אחרי הכנתם בשירתו ותוכתו והודעתו ית' עצמו בעצם היום הזה, לא הייתה מהאירועים שעוררו את רגשות בכי האבדן השגור במות קרוב חביב לפתע פתאום, אלא  מין בכי אבל תבוני רוחני ועמוק ותדיר השייך רק מעטים מתבוננים וחשים.