על הנורמאליות הממארת

נפתחתי תוך כדי שיחת סוף השבת עם בני שהילכה סביב המושג של הכחשה הכרתית קוגניטיב-דיסוננס בלע''ז והודיתי שגם לי כמו לכל אחד ישנם מודעויות משמעותיות שהדחקתי תחילתו ברצון וסופו מאונס עד קרוב להעלמה מוחלטת.

למשל, עד היום לא שחתי בטיפוסים של יהודים מבני גלילותנו שנקרו לי בשנות התבגרותי מהסוג שאבא היה קורא להם בהונגרית ''מוגאן-אמבערעק'' כלומר אנשים דעתנים  או אנשים של עצמם.. אלה היו בדרך כלל יהודים מבני גלילותנו שתקנים ובעלי בטחון פנימי שהתאפיינו לי תחילה בשאלה חצי חגיגית שהיתה שגורה בפיהם באותם שנות בראשית: וואו לערנסטו באחער און וועלכע עבודה זרה דינסטו.. מעבר לכך הם לא התעניינו ולא הביעו דיעות ואף בינם לבין עצמם הם שחו במהוסס בתנועות רכות ומבטי השלמה סתומים.

מגיל רך היה פשוט לי שאבי הצדיק הוא אדם תמים לכן הייתי מאוד סקרן לירד לסוף דעתם של היהודים שמסביבי ובעיקר אלה מהסוג שהזכרתי, אבל הם היו יבשושיים ופרגמאטים שהביטו בעייפות במתרחש ולא התיימרו להשפיע או להחכים בשום עניין איש. רק אחד מהם סיכם לי פעם את הנושא לאמור: אנחנו באויבערלאנד גדלנו על ערכים ודיסציפלינות והנוער של היום צריך ריגושים.. ובהקשר זה אין לנו מה להציע.. 

במבט לאחור מסתבר לי שאני עצמי הייתי צרכן ריגושים כשאר בני גילי ואולי אף רעב ושוקק מהם, אלא שנענשתי בידי שמים ולא הייתה בי את ה''כשרון'' להסתגל לריח הריק שעלה באפי פה ושם ומה הועלתי כאשר הוחלפו לי השחקנים והמשחק הוא אותו משחק נמוך וחסר פשר..

מעבר לכך די היה לו לבחור ישיבה בילדותי במקומי שלא ימצא נחת בשוחה הראשונה שהוצנח לתוכה כדי שיוכתם בסטיגמה של ''מרבה-ישיבה..'' כלומר: נער מחוסר יציבות סטאביליטעט בלע''ז, ואם חלילה וחלילה לא מצא את אושרו גם בתחנתו השניה אז הוא נכתם כבר כמין נע ונד טיפוס מפוקפק עם קבלות ומכאן עד לדימוי עצמי אומלל וכל הרע והמר המסתעף מכך קצרה הדרך..

אולי הגויים שאנחנו מפקידים בידם מפרק לפרק את חיינו וחיי יקירנו השתגעו כי עולמם כמנהגו הוא נוהג ולא מצפים משום סטודנט שיתאהב ויתקשר עד סוף ימין בפרופסור הראשון שבא על דרכו ואיש לא מונה לו לבוגר אוניברסיטה את המקצועות המגמות המרצים והפקולטות שהחליף לאורך שנות לימודיו.. אבל אצלנו אוי לו ואוי לנפשו של זה שלא נתקשר בכל נפש ובכל מאודו באדמו''ר או בראוש הראשון לו נחשף, ולא בכדי, כי אויה לה למערכת הבנויה על אזלת היד ואגדות עם ביום שהתלמיד יעיז להרהר שלא להזכיר להוציא בפה ולומר הראש וחצרו לא נראים לי מבלי להסתכן בהרס עצמי והבאת בושת וקלון על משפחתו..  

מה לעשות, גזרה חכמתו יתברך שהחכם שבנבראים יזדקק לפרקים להרחיק נדוד ולהקיף עולם כדי שיראה לעת זקנה את האמת הפשוטה שישבה לה כל ימיו לצידו.. והנה אנחנו משפשפים עיניים מול תופעת המענדליזם (שהוא בסך הכל מטאפורה מבדחת על אופיין ותכנן של החצרות החסידיות והכלליות..) בשעה שעוד לא חכמנו להכיר את התמורות שנתחוללו אצלנו בראשנו בתפישת מין האדם באשר הוא אדם וזיוף ערכי התבונה וקומת האדם שנתאזרחו בתודעתנו מבלי שאיש נתן נתן עליהם את הדעת לבחון אותם לגופם שלא להזכיר לבוא עמם חשבון ולהוקיעם. 

תפישת הטוב והמקובל בטעם התקופה מזכירים לי אנקדוטה ששח לי רבי דויד שכטר שו''ב זצ''ל (אביו של רבי יעקב מאיר שליט''א) משנות נעוריו בעיר העתיקה של עיה''ק. שם בימים שטרם הייתה מערכת ביוב היו שוכרים מפרק לפרק חמרים המומחים לדבר מסהיהות אבו-דיס לרוקן את הבורות  והם מטעינים את הסחורה על הבהמות ומוליכים אל חוץ לחומה למקום שמוליכים.. והוא איתרע מזלו שחלף על פני אותם עהעלי המלאכה שישבו על הקרקע לצד הררי  ה.. שהוציאו מאז הבוקר לרשות הרבים וטרפו במוחין דגדלות את סעודת אמצע היום. והוא שאיסטניס היה הממו גועל המחזה וריחותיו עד שאיבד את נשימתו נכפל לחציו ונדבק מפרפר לכותל שממול והיה זוחל עם שני ידיו על פיו ונחיריו.. עד ששמע סועד אחד קורא לחבירו במשועשע: שוף יא אחמד אנזור איללה רג'ול מאג'נון.. (הבט אחמד וראה את המסכן המשוגע..)

ולכם בני שבריר האחוז שעודנו פנוי ומסוגל לחשוב מחשבות הייתי מאוד ממליץ שנתחיל להכיר ולהבין את העיוותים בתפישת עצמנו ובלבול קני המידה שחלו בנו כאנשים שמא הם הם אלה שמצעידים אותנו כעדר לאחור ומפרנסים את כל האנומליות הערכיות החברתיות כמו הפסודו-רוחניות אותם אנחנו חיים.

יהודי פשוט