ב. מובא ברבנו "הבן איש חי" זצוק"ל (ש"א, ברכה א) וז"ל, מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה, כי הוא סיום חמישים ואחד יום שניתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלושים דאלול מיום ראשון של ר"ח ועשרים ואחד יום דתשרי, רמז לדבר אין "נא" אלא לשון בקשה (ברכות ט.), לכך ניתנו חמישים ואחד יום לצורך הבקשות ותחנונים. ויום זה הוא סיום יום חמישים ואחד, ולכן נקרא הושענא רבא, כלומר הושע את יום נ"א שהוא רבא, דהכל הולך אחרי החיתום.
ג. מובא ב"בני יששכר" (תשרי יב, ג) וז"ל מה שאנחנו מתפללין בימים הללו בלשון "הושענא", וכן קורין ליום גמר החתימה יום "הושענא רבה", נ"ל דהכוונה הוא הושע נ"א היינו תושיע לנו לקבל צעקתינו בנ"א ימים מן ר"ח אלול עד היום ההוא. וגם כן הושע נ"א, תושיע לנו ביום הנ"א יום גמר החתימה, מסירת הפתקין לטובה ולרחמים ולחיים ולשלום ולגאולה שלמה לישראל אמן.
ד. רבנו ה"כף החיים" (תרסד, ס"ק א) ביאר ואמר, ביום שביעי שהוא הושענא רבה, ולמה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותם, וזהו "הושענא רבה", פירוש שמי אהי"ה גמטריא כ"א, ואתה בכ"א, עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם, והושענא רבה בתשרי כ"א ימים לחודש תשרי. אמר לו הקב"ה לאברהם אם אין כפרה לבניך בר"ה, יהיה ביום הכפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה. וזהו איחדתי על שמי (מטה משה סי' תתקנז, אליה רבה אות א'). ומה שכתב ואתה בכ"א, אף על פי שאינו אלא בכ', נח חשוב בשנים לפי שהיה בב' דורות קודם המבול ואחר כך. ועוד יש לומר כי נקרא "הושענא רבה" על שם שאומרים באותו היום כמה פעמים "הושענא", וזהו הושענא רבה רצה לומר שאומרים בו הושענא הרבה. ועוד יש לומר, על פי מה שנוהגין להתחיל בבקשת רחמים מר"ח אלול, אם בתקיעות אם בסליחות כל אחד לפי מנהגו, ומיום א' דר"ח אלול עד יום הושענא רבה הם נ"א יום, ולזה אומרים "הושענא רבה", רוצה לומר הושע יום נ"א רבה שהוא הסיום. והלבוש כתב, הטעם לפי שמרבין בו בערבה ורצה לומר ערבה רבה.
ה. ב"מועד לכל חי" (כד, יז) כתב רמז בענין הזה וז"ל, כתב בעשרה מאמרות (דף מד ע"ג) והביא דבריו בילקוט ראובני (סדר בראשית דף יח ע"א) על הפסוק (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו "אַיכה" דרמז לו "א" בתשרי ראש השנה, "י" דהוא "יוד" לחודש יום הכפורים, מתחילת ראש השנה עד נעילה מאתים ארבעים ושלוש שעות, וביום "כ" אחריו מיד הושענא רבה חותם הדין, וזה יום "ה" שהיה הושענא רבא בבריאת העולם.
להמשך כנסו כאן:
ו. מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה, משום שהוא סיום נ"א יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלושים דאלול מיום ראשון של ראש חודש, וכ"א יום דתשרי. רמז לדבר "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכות ט.), לכך נתנו נ"א יום לצורך הבקשות והתחנונים, ויום זה הוא סיום יום נ"א. ולכן נקרא "הושענא רבה", כלומר הושע את יום נ"א שהוא רבא, דהכל הולך אחרי החיתום.
ז. לאחר ההלל מסירים טבעות הלולב בכדי שהנענועים של ההושענות האחרונים יהיו שלא במינים אגודים, כך נהגו אבותי ורבותי זצוק"ל. וכך מובא בטור (או"ח סי' תרסד) שיש נוהגין להתיר אגדו של לולב בהו"ר, ונתנו רמז ע"ז דכתיב "כפת" (ויקרא כג, מ) חסר וא"ו פירוש ו' ימים יהיה כפות ולא יותר. ובב"ח כתב טעם לזה משום דהנענוע של לולב הוא לעצור הטללים רעים ורוחות וכשסותר אגודו מנענע בו יותר, וכיון שהוא גמר החתימה למים מתירין אגודו כדי לנענע בו היטב עכ"ל. וכ"פ בש"ע (שם, ס"א). ואף שלא מוזכר בשו"ע אימתי מתירין הלולב, מ"מ בסידור יעב"ץ כתב שקודם הושענות מתיר אגודו.
ח. עוד טעם לנטילת הקשר מהלולב בהושענא רבה מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (אות תתטז) בשם הרב זרע קודש וז"ל טעם שנוטלין הקשר מהלולב בהושענא רבה על דרך שאומרים ליולדת השם יתברך יתיר אותך מקשרך, כן אנו מתפללים שיתיר השכינה הקדושה כביכול, ויהיה (ישעיה ט, ה) "ילד יולד לנו בן ניתן לנו" ע"כ.
ט. תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין, והושענות שבלולב וכיוצא בזה אסור לפסוח עליהם ואף על פי שנזרקין.
י. ה"אמרי פנחס" (הושענא רבה אות תקפה, וכן בשער תורת האדם אות קכ) מביא שרבנו פנחס מקאריץ זצוק"ל נהג לצלות תפוח על עלי הושענא ולאכול ואמר שהוא רפואה לשיניים.
יא. מובא ב"אלף המגן" (סי' תרס, סעיף ו) וז"ל, נוהגות הנשים המעוברות ביום הושענא רבה (כאשר הבעלים באים לביתם לאחר התפילה) לטעום (י"א לנגוס בשיניים) הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, והטעם דאיכא מאן דאמר (בראשית רבה טו, ז) דעץ הדעת שאכל אדם הראשון אתרוג היה, ונותנים מעות לעניים שהקב"ה יציל אותה ולעוברה ממות, ואומרת כך "רבונו של עולם בשביל חוה שאכלה מעץ הדעת גרם אותו חטא מיתה בעולם, ואם הייתי באותו זמן לא הייתי אוכלת ולא הייתי נהנית ממנו, כמו שלא רציתי לפסול אתרוג זה בשבעת ימי החג שעברו, והיום שפסלתי אין בו מצוה, וכשם שיש לי הנאה בפיטם זה, כך הייתי נהנית לראות עץ הדעת שאמר הקב"ה לאדם וחוה לא תאכל ולא הייתי עוברת את ציוויו, ותקבלני ברצון את תפילתי ואת תחינתי שלא אמות מלידה זו, ותושיעני לילד בנחת ובלי צער, ולא יהיה לי ולא לוולדי שום נזק, כי אתה הא-ל המושיע".
יב. מובא בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" (עמוד תקעב) וז"ל, קליפת האתרוג מחזקת הלב.
יג. מובא ברבותינו הקדושים סגולה נוראה ליום הושענא רבה להנצל מכל גזרות רעות: יאמר "עלינו לשבח" עד "על כן נקוה לך" שבע פעמים, ג' פעמים ישר, וג' פעמים הפוך, והפעם השביעית ישר, והוא סגולה נפלאה. ואם עשרה אומרים כך מצילים בעזרת ה' יתברך את הקהילה מכל גזירות רעות, וזה קבלה מקדמונים.
יד. מי שלא זכה לזרע של קיימא יבשל את ההושענות וישתה את המים, והביאו רמז לדבר 'ערבה' גמטריא 'זרע' שעל ידי זה יזכה לזרע בר קיימא (ורבנו פנחס מקאריץ האריך בזה).
טו. כתב בספר "מועד לכל חי" (כד, כג) סגולה עצומה, וז"ל והנה נודע כי ביום הקדוש של הושענא רבה נעשה ונתקן כלי המלכות שבה בכל תיקונו וכו', ולכן מה טוב ומה נעים הדבר הזה להפריש ביום הקדוש הזה צ"א (תשעים ואחת) פרוטות של כסף כנגד בחינת המים חיים של בית השואבה, וגם 'מים' עולים (עם הכולל) צ"א כחושבן 'מן' ו'מאכל', ועל ידי זה מתחברים שתי שמות הקדושים הוי"ה אדנו"ת כחושבן סוכה, ובחינת מי"ם ומ"ן. והנה בהצטרף צ"א פרוטות הנזכרים עם ק"ך (מאה ועשרים) פרוטות של חג הסוכות כנגד הסכך (וצ"ל סוכה) וכנגד 'מסך' האוהל, שעל ידי זה אנחנו מסלקים את כל המסכים והעבים, ומעוררים את החסדים, ועל ידי זה אנו מכניעים ומסלקים את כל בעלי ריב ומצה ומריבה מעל ישראל הנקראים מים הזדונים (מעשה הצדקה דף קכט אות עד).
טז. ב"כף החיים" (תרסד, ס"ק ב) כתב טעם בחירת ג' זמני הדין אלו דווקא, וזה לשונו והלא צריך לדעת למה שלשה זמנים אלו שבהם נידונים בני אדם, א' בראש השנה, ב' ביום כיפור, ג' בליל הושענא רבה. אמנם אמרו רז"ל כי בר"ה נכתבין, ובנעילת יום הכיפורים נחתמין, ובליל הושענא רבה נחתמין פעם שנית. וסוד הענין דע כי בכל זמן שהגבורות מתעוררין אז הוא זמן הדין בעולם, והנה ביום ר"ה אז ננסרין הדינין מזעיר אנפין ונותנין אליה (רוצה לומר אל בחינת המלכות) ואז הדינין שולטין ואז הצדיקים גמורין דוקא נחתמין ביום ר"ה דינא קשיא. גם בנעילת יום הכפורים נעשין בחינת היסוד שבה עם הכלי של הגבורות לכן אז העולם נידונים גם כן. גם ביום הושענא רבה ניתן בה חמש גבורות ולכן גם בזה העולם נידון (פרי עץ חיים שער כט ריש פ"ד, וכן כתב בשער הכוונות דף קב ע"ג).
יז. מובא במדרש תהלים (יז, ה) וז"ל, בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח אם ישראל נוצחים או אומות העולם. עבר ראש השנה וכל ישראל באים ביום הכפורים ומתענים בו, ולובשים בגדים לבנים ונאים. עבר יום הכפורים ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל או אם אומות העולם. כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם, ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין. וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלוקים (לבוש בגדי לבן, עיין רש"י קדושין עב. ד"ה דומים למלאכי השרת) וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח, שכך שנו רבותינו (סוכה מה.) שבכל יום היו מקיפין את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא", "אנא ה' הצליחה נא", וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים וכו'. מיד מלאכי השרת שמחים ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א טו, כט).
יח. כענין זה מובא במדרש רבה (אמור ל, ב,ג), דעל ידי שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן, אנו יודעין "דישראל אינון נצוחייא" וכו', דהיינו שנצחו ישראל בדין ונמחלו עוונותיהן, והן אומרים נצחו ישראל.
יט. שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת "וזאת הברכה" יקפיד לקרוא ביום הושענא רבה, ולא בשמיני עצרת מפני התרגום, ואם שכח ולא קראה ביום הושענא רבה יקראנה ביום שמיני עצרת לאחר תפילת מנחה (בא"ח, ש"א הברכה טו).
כ. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם וגו', ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו וגו', מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח, י - יז). והנה אפשר לרמוז ולומר, כי חודש השביעי נותן כח ליהודי אל כל ימות השנה כולה, כי הנה בחודש זה יהודי שקוע בהרהורי תשובה ובעבודת ה' ומתפלל בכל נפשו על כל ימות השנה, והוא הבאר שממנו שואב יהודי כח וחיות וחיזוק לכל ימי השנה הבאים. ורבותינו זצוק"ל נתנו רמז בדבר "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה" (פיוט "אזמר בשבחין" מרבינו האר"י לסעודת ליל שבת), שהמחשבות הקדושות שהיה להם בחודש "תשרי" לא יאבדו אלא ילכו עמהם כל השנה כולה, ולכן החודש הזה חודש תשרי הוא חודש שביעי, וזהו "באר שבע" הבאר של חודש השביעי, שממנו שואבים מים חיים לכל ימות השנה. והנה, "ויצא יעקב מבאר שבע" שיש זמן שיוצאים מחודש השביעי לימות החול לכל ההתמודדויות של החיים לאחר ירח האיתנים לאחר חודש המרומם תשרי שהוא באר שבע, "וילך חרנה" נכנס האדם חזרה לעולם הגשמי שיש בו חרון, "ויפגע במקום" הוא מוצא עצמו באותו מקום שהיה לפני כן עם אותם נסיונות ובעיות שהיו לו עד לפני כן, "וילן שם" עולמו נעשה חושך, וחושב האדם שאחרי חודש תשרי יהיה כאיש חדש, "כי בא השמש" הימים הקדושים עברו וכואב לו מצבו הנוכחי.
לֵיל הוֹשַׁעְנָא רָבָּה
א. מובא ברבנו הבן איש חי (ש"א ברכה ב) וז"ל בליל הושענא רבה בעת חצות לילה נגמר ונעשה בחינת חותם החיצון למעלה, כי ביום הכפורים נגמר חותם הפנימי שהוא העיקר יותר, ולכן בהו"ר נמסרין הפתקין. ואע"פ שנמסרו הפתקין יש עוד זמן להצלה עד יום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבה, ויהיה לבו חרד בתשובה כל היום כולו.
ב. בליל הושענא רבה הנשמות יוצאות ומתפללות על החיים ומשוטטות לשמוע הגזר דין.
ג. רבנו ה"בן איש חי" זצוק"ל כתב (ש"א ברכה ג) וז"ל, ילמד סדר המתוקן בשמחה ובהתלהבות, כי בלימוד ספר משנה תורה נעשה עיקר התיקון הראוי להיות ביום זה.
ד. רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל כתב ואף ביום הושענא רבה ירבה בתורה כי בו ביום מוסרין השטרי חוב של הגזר דין בידי הממונים להעניש וכו'.
ה. רבותינו זצוק"ל ביארו ואמרו טעם שבליל הושענא רבא ניעורין כל הלילה ואומרים כל ספר התהלים, מצד שהוא אושפיזא דדוד מלכא ע"ה, ודוד היה ניעור ולא היה ישן רק שיתין נשימי ואמר שירות ותשבחות, ולזה אנו מעוררים מידה שלו.
ו. יש מקפידים שלא לעשות שום מלאכת חול בליל הושענא רבה, ואפילו מעות לא לוקחים בכיסם (רמ"א תרסד א, ומשנ"ב שם ס"ק ה).
ז. מובא ברמ"א (תרס"ד, א) וז"ל, כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ע"כ. ולכן יזהר ביותר בלילה קדוש זה, לעורר רחמי שמים ולהתפלל לשנה טובה ולמיתוק הדינים.
ח. בליל הושענא רבה לא יאכל מאכלים חמוצים כמו ביום ראש השנה.
ט. ישתדל להגיע בליל הושענא רבה לדרגה שכל בקשותיו בלילה קדוש זה יהיו לכבוד שמים, וכמו שמסופר על קדושי עם ישראל שבכו והתפללו רק לכבוד הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו בעולם, וה"ישמח משה" זצוק"ל היה אומר בליל הושענא רבה "רבון כל העולמים איני מתפלל ומבקש בשבילי וטובת עצמי כלל, ואפילו לא אראה בטובה לעולם ולא יהיה לי חלק ממנה גם כן ניחא לי רק שיתגדל ויתקדש שמיה רבא", ועוד אמר ז"ל "שלא בשביל שאני מצפה לשכר עולם הבא אני מבקש ומתפלל כי אפילו אם ארד לשאול תחתית ולא אראה אור לעולמים אני מרוצה גם לזה רק שיתגדל ויתקדש שמיה רבא".
י. נהגו אבותינו ורבותינו הקדושים ללבוש בליל הושענא רבה בגדי לבן אשר לבשו ביום הכיפורים.
הוֹשַׁעְנוֹת לְהוֹשַׁעְנָא רָבָּה
מובא בספר "יסוד ושורש העבודה" (שער יא, פט"ו), וז"ל ביום השביעי מקיפים שבע פעמים את הבימה שהספר תורה עליה. והם תיקונים גדולים נפלאים ונוראים בעולמות העליונים הקדושים. ואפס קצהו תראה במה שצריך האדם לידע שכל תיקונים הגדולים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים על ידי שבע הקפות אלו של לולב, נעשים על ידי שלשה בחינות : אדם, דיבור, מעשה. והיינו, על ידי בחינת האדם המקיף בגופו את הבימה, והבחינה שניה הוא בחינת דיבור ההושענות בעת הקפה, והבחינה השלישית הוא בחינת המעשה של הלולב והאתרוג למיניהם שביד האדם המקיף. ושלשה בחינות אלו סימנם "אדם", נוטריקון א'דם ד'יבור מ'עשה. ועל ידי כל בחינה ובחינה נעשה תיקון גדול בעולמות העליונים הקדושים. ומזה האדם יפיק תבונה שגודל מעלת אמירת ההושענות היא דווקא בשעת ההקפה, כי אז נעשים שלושה בחינות יחד א'ד'ם'. וכן נוהגים בכמה בתי כנסיות, ולא כמו שנוהגין רוב העולם לומר ההושענות כל אחד על מקומו ואחר גמר אמירת ההושענא מקיף בלולב שבידו בשתיקה, ואין נכון לעשות כן. ובקצת בתי כנסיות נוהגין אף בכל ימות החג לומר ההושענא בשעת ההקפה ולא מקודם, וכן ראוי לנהוג כי נכון הוא. אך יזהר האדם מאוד לכוין בשבעת ההקפות גם כן הכוונה המבוארת למעלה בהקפות של כל ימות החג, ויאמר אותם בתחילת ההקפה, ואחר כך יתחיל לומר הושענא של אותה הקפה. ויזהר האדם שלא יקח ההושענא ביד בשעת ההקפה עם הלולב, אלא ימתין מליקח ההושענא עד שעת החבטה (האר"י ז"ל).
סֵדֶר חֲבָטַת הָעֲרָבָה
רבנו ה"בן איש חי" זצוק"ל (ש"א ברכה ו) כתב וז"ל, אחר שנכנסו כל החסדים ביום זה על ידי סוכה ולולב ושבעה הקפות, אז נכנסים החמשה גבורות אחר קדיש תתקבל, ואלו הה' גבורות נכנסים על ידי חבטת חמישה בדים של ערבה, על כן אחר קדיש תתקבל של סדר ז' הקפות, יקח כל אדם חמישה בדים של ערבה שיהיו כשרים כדין ערבה שבלולב, ויחבוט חמישה פעמים על הקרקע, ויכוין בחבטות אלו כדי לתת בבחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא, שהוא ספירת המלכות, חמישה גבורות "מנצפ"ך", ויכוין בכל חבטה באות אחת ד- מ'נ'צ'פ'ך' כפי סדר זה, ולא כסדר כ'מ'נ'פ'ץ'.
א. חבטת הערבה צריכה להיות על קרקע דווקא, ומובא בזהר הקדוש פרשת צו (לא:) (תרגום) ביום השביעי של החג הוא סיום הדין של העולם, והפתקים (הפסקי דינים) יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתימות בזה היום, וערבי נחל תלויות בהן (בגבורות הללו) וכו'. ועל כן צריכים להכות אותם בארץ.
ב. אצל אבותי הקדושים נהגו שגבאי בית הכנסת מביא ערבות ומוכרם לציבור, וכך כותב הרמ"א (תרסד, ב).
ג. רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל אומר שלא לקשור הערבות, משום שקשר רשעים אינו מן המנין (סנהדרין כו.), ולא מחברין אותם ללולב (מובא בסידור היעב"ץ). אך אנו קושרים אותם עם ערבה.
ד. יאגוד את הערבה בעלים של ערבה ולא בעלים של לולב (עיין בפרי מגדים א"א סי' תרסד אות ד על המג"א).
ה. יקח חמישה ערבות, ומובא בכתבי האר"י הקדוש זצוק"ל ה' בדים דוקא נגד ה' גבורות (שער הכוונות ק"ח ב).
ו. כתב בספר "מועד לכל חי" (כד, כ) וז"ל חמישה בדים נגד חמישה חומשי תורה, ובכל אחד לפחות שלוש עלין, בין הכל ט"ו (חמשה עשר) כנגד ט"ו שיר המעלות, וכנגד ט"ו תיבות שבברכת כהנים עכ"ל.
ז. ועוד כתב (שם כב) וז"ל בנוסח התפילה לערבה, הלא היא כתובה על ספר הישר כף אחת (סי' יז) והיא לו נדפסה במחזורים של שלש רגלים. והנה בעתה אנכי תיקנתי דיוסיף ויאמר בנוסח זה - "ותעלה לרצון חבטת הערבה הזאת לכפר על מה שחטאנו בפינו ובשפתינו בכל דיבור האיסור, כי הערבה דומה לשפתיים, גם תרחם עלינו שלא יקום ולא ישלוט עלינו שום קטרוג ולישנא בישא מכל המשטינים והמקטרגים עלינו, בין שהם בשמים בין שהם בארץ, וכולם יפלו בארץ שלא יעשו בנו שום רושם כלל". ויאמר גם כן אחר החבטה ג' פעמים פסוק (ישעיה נד, יז) "כל כלי יוצר עליך" וגו'.
ח. הטעם שאין מברכים על מנהג הערבה, משום שמנהג נביאים הוא ואין לברך על המנהג (ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" אות תתכ).
ט. עוד טעם משום שחבוט הערבה בא לגרש הסטרא אחרא, וכשם שאין מברכין על מים אחרונים שמגרשים בהם את הסטרא אחרא, כך אין מברכין על זה (שם תתכא).
י. יקח כל אדם חמישה בדי ערבה, וצריך להזהר שיהיה אורכם לפחות שלשה טפחים (23 ס"מ).
יא. חבטת הערבה עושים האנשים בלבד ולא הנשים.
יב. יחבוט על קרקע שאינה מרוצפת באבנים או בעצים, ויחבוט בהם בכח, רק יזהר שלא יפלו העלים מהם כי צריך שיהיו הבדים בכשרותם ושלמותם בכל החבטות כולם.
יג. יחבוט חמשה פעמים, ויכוין בכל חבטה כנגד אות אחת: "מ" "נ" "צ" "פ" "ך". ובעת החבטות יאמר "חביט חביט ולא בריך". ויצניע מיד הערבות לאחר חבטתם בקרקע.
יד. הטעם לחיבוט הערבה על הארץ, כדי לבער הדין שלא ימצא ולהורידו עד לעפר שלא יהיה עוד בעולם (ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" אות תתיט בשם "תולעת יעקב").
טו. בספר "מקור חיים" על שולחן ערוך (סי' תרסד) כתב על עלי ערבות של הושענות וז"ל, ושמעתי שיש בזה שמירה לדרך עכ"ל. ומקור הענין הוא בספר הקדוש "מנורת המאור" (נר ג' כלל ד' חלק ו' סוף פרק ז'), וז"ל ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכיון בה בסכנת דרכים (ומובא כעין זה בספר "מועד לכל חי" לרבנו חיים פלאג'י סי' כד, יח). ועוד מובא בספר "המידות" (בענין דרך אות ו) שמי שרוכב על סוס וכדומה יוליך עמו ההושענות. וכך נרמז בפסוק (תהלים סח, ה) "לרוכב בערבות", ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה קסב.) שפסוק זה רומז על הערבה, וזה נרמז גם כן במה שאומרים בהושענות "רוכב בערבות הושיעה נא". וכך מובא בספר "ליקוטי צבי" (בענייני תפילת הדרך עמוד לז) וז"ל, קבלה שמאוד מסוגל ליקח עמו לדרך ההושענות שלו, או שלפחות ידע בבירור באיזה מקום הם מונחים. ובספר "עובר אורח" כתוב שבשעת הסכנה ח"ו יזכיר "אני והו הושיעה נא".
טז. ידע האדם שערבות חבוטות הם סגולה גדולה לאיש או אשה או קטנים הסובלים מפחדים, ומסופר על גדולי ישראל שחילקו לפני מלחמת העולם הראשונה ערבות חבוטות להציל מפחדים (ועיין ספר המידות ענין פחד אות טז).
יז. אדם הסובל מחלומות רעים ופחדים נוהגים לשים תחת ראשו בשינה ערבה חבוטה.
יח. מובא בספר "מעם לועז" (אמור כג, כג-לח) וז"ל, וגם הערבה שאנו נוטלים בהושענא רבה וחובטים אותה רומזת לאדם שיכניע לבו ביום זה שהוא יום שבו נמסרים פנקסים של כל אחד לידי הממונים לחיים או למוות, ויאמר אדם בליבו כשם שאין לערבה לא טעם ולא ריח, אף אני אין בי מצוות ומעשים טובים. ותקנתו לנער עצמו מכל הבלי העולם הזה ואל יבלה זמנו בהם. וכן כשיראה אדם את הערבה הדומה לשפתי הפה והיא מתייבשת מהר, יזכור שאם רגילים שפתיו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות על חבירו, הם עתידים להתייבש מהר ולהכרת, כמו שנאמר (תהלים יב, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", וכשיכניע לבו בודאי יכתב לחיים.
מַעֲלַת יוֹם הוֹשַׁעְנָא רָבָּה
א. מובא בספר "דברי יחזקאל" (להושענא רבה) על הגמרא (סנהדרין צז.) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, שאין הכוונה שלא תישאר ח"ו פרוטה בכיס, אלא שכך מקובלני הפירוש שיצא מאליהו זכור לטוב היינו עד שתכלה הפרטיות מכיס הלב, דהיינו שלא יהיה מבקש על שום דבר שנוגע לעצמו רק על כבוד הבורא יתברך שמו, שיתגדל ויתקדש לעיני כל ישראל, ובפרט ביום הושענא רבה.
ב. מובא ברבנו "הבן איש חי" זצוק"ל (ש"א, ברכה א) וז"ל, מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה, כי הוא סיום חמישים ואחד יום שניתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלושים דאלול מיום ראשון של ר"ח ועשרים ואחד יום דתשרי, רמז לדבר אין "נא" אלא לשון בקשה (ברכות ט.), לכך ניתנו חמישים ואחד יום לצורך הבקשות ותחנונים. ויום זה הוא סיום יום חמישים ואחד, ולכן נקרא הושענא רבא, כלומר הושע את יום נ"א שהוא רבא, דהכל הולך אחרי החיתום.
ג. מובא ב"בני יששכר" (תשרי יב, ג) וז"ל מה שאנחנו מתפללין בימים הללו בלשון "הושענא", וכן קורין ליום גמר החתימה יום "הושענא רבה", נ"ל דהכוונה הוא הושע נ"א היינו תושיע לנו לקבל צעקתינו בנ"א ימים מן ר"ח אלול עד היום ההוא. וגם כן הושע נ"א, תושיע לנו ביום הנ"א יום גמר החתימה, מסירת הפתקין לטובה ולרחמים ולחיים ולשלום ולגאולה שלמה לישראל אמן.
ד. רבנו ה"כף החיים" (תרסד, ס"ק א) ביאר ואמר, ביום שביעי שהוא הושענא רבה, ולמה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותם, וזהו "הושענא רבה", פירוש שמי אהי"ה גמטריא כ"א, ואתה בכ"א, עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם, והושענא רבה בתשרי כ"א ימים לחודש תשרי. אמר לו הקב"ה לאברהם אם אין כפרה לבניך בר"ה, יהיה ביום הכפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה. וזהו איחדתי על שמי (מטה משה סי' תתקנז, אליה רבה אות א'). ומה שכתב ואתה בכ"א, אף על פי שאינו אלא בכ', נח חשוב בשנים לפי שהיה בב' דורות קודם המבול ואחר כך. ועוד יש לומר כי נקרא "הושענא רבה" על שם שאומרים באותו היום כמה פעמים "הושענא", וזהו הושענא רבה רצה לומר שאומרים בו הושענא הרבה. ועוד יש לומר, על פי מה שנוהגין להתחיל בבקשת רחמים מר"ח אלול, אם בתקיעות אם בסליחות כל אחד לפי מנהגו, ומיום א' דר"ח אלול עד יום הושענא רבה הם נ"א יום, ולזה אומרים "הושענא רבה", רוצה לומר הושע יום נ"א רבה שהוא הסיום. והלבוש כתב, הטעם לפי שמרבין בו בערבה ורצה לומר ערבה רבה.
ה. ב"מועד לכל חי" (כד, יז) כתב רמז בענין הזה וז"ל, כתב בעשרה מאמרות (דף מד ע"ג) והביא דבריו בילקוט ראובני (סדר בראשית דף יח ע"א) על הפסוק (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו "אַיכה" דרמז לו "א" בתשרי ראש השנה, "י" דהוא "יוד" לחודש יום הכפורים, מתחילת ראש השנה עד נעילה מאתים ארבעים ושלוש שעות, וביום "כ" אחריו מיד הושענא רבה חותם הדין, וזה יום "ה" שהיה הושענא רבא בבריאת העולם.
ו. מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה, משום שהוא סיום נ"א יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלושים דאלול מיום ראשון של ראש חודש, וכ"א יום דתשרי. רמז לדבר "אין נא אלא לשון בקשה" (ברכות ט.), לכך נתנו נ"א יום לצורך הבקשות והתחנונים, ויום זה הוא סיום יום נ"א. ולכן נקרא "הושענא רבה", כלומר הושע את יום נ"א שהוא רבא, דהכל הולך אחרי החיתום.
ז. לאחר ההלל מסירים טבעות הלולב בכדי שהנענועים של ההושענות האחרונים יהיו שלא במינים אגודים, כך נהגו אבותי ורבותי זצוק"ל. וכך מובא בטור (או"ח סי' תרסד) שיש נוהגין להתיר אגדו של לולב בהו"ר, ונתנו רמז ע"ז דכתיב "כפת" (ויקרא כג, מ) חסר וא"ו פירוש ו' ימים יהיה כפות ולא יותר. ובב"ח כתב טעם לזה משום דהנענוע של לולב הוא לעצור הטללים רעים ורוחות וכשסותר אגודו מנענע בו יותר, וכיון שהוא גמר החתימה למים מתירין אגודו כדי לנענע בו היטב עכ"ל. וכ"פ בש"ע (שם, ס"א). ואף שלא מוזכר בשו"ע אימתי מתירין הלולב, מ"מ בסידור יעב"ץ כתב שקודם הושענות מתיר אגודו.
ח. עוד טעם לנטילת הקשר מהלולב בהושענא רבה מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (אות תתטז) בשם הרב זרע קודש וז"ל טעם שנוטלין הקשר מהלולב בהושענא רבה על דרך שאומרים ליולדת השם יתברך יתיר אותך מקשרך, כן אנו מתפללים שיתיר השכינה הקדושה כביכול, ויהיה (ישעיה ט, ה) "ילד יולד לנו בן ניתן לנו" ע"כ.
ט. תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין, והושענות שבלולב וכיוצא בזה אסור לפסוח עליהם ואף על פי שנזרקין.
י. ה"אמרי פנחס" (הושענא רבה אות תקפה, וכן בשער תורת האדם אות קכ) מביא שרבנו פנחס מקאריץ זצוק"ל נהג לצלות תפוח על עלי הושענא ולאכול ואמר שהוא רפואה לשיניים.
יא. מובא ב"אלף המגן" (סי' תרס, סעיף ו) וז"ל, נוהגות הנשים המעוברות ביום הושענא רבה (כאשר הבעלים באים לביתם לאחר התפילה) לטעום (י"א לנגוס בשיניים) הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, והטעם דאיכא מאן דאמר (בראשית רבה טו, ז) דעץ הדעת שאכל אדם הראשון אתרוג היה, ונותנים מעות לעניים שהקב"ה יציל אותה ולעוברה ממות, ואומרת כך "רבונו של עולם בשביל חוה שאכלה מעץ הדעת גרם אותו חטא מיתה בעולם, ואם הייתי באותו זמן לא הייתי אוכלת ולא הייתי נהנית ממנו, כמו שלא רציתי לפסול אתרוג זה בשבעת ימי החג שעברו, והיום שפסלתי אין בו מצוה, וכשם שיש לי הנאה בפיטם זה, כך הייתי נהנית לראות עץ הדעת שאמר הקב"ה לאדם וחוה לא תאכל ולא הייתי עוברת את ציוויו, ותקבלני ברצון את תפילתי ואת תחינתי שלא אמות מלידה זו, ותושיעני לילד בנחת ובלי צער, ולא יהיה לי ולא לוולדי שום נזק, כי אתה הא-ל המושיע".
יב. מובא בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" (עמוד תקעב) וז"ל, קליפת האתרוג מחזקת הלב.
יג. מובא ברבותינו הקדושים סגולה נוראה ליום הושענא רבה להנצל מכל גזרות רעות: יאמר "עלינו לשבח" עד "על כן נקוה לך" שבע פעמים, ג' פעמים ישר, וג' פעמים הפוך, והפעם השביעית ישר, והוא סגולה נפלאה. ואם עשרה אומרים כך מצילים בעזרת ה' יתברך את הקהילה מכל גזירות רעות, וזה קבלה מקדמונים.
יד. מי שלא זכה לזרע של קיימא יבשל את ההושענות וישתה את המים, והביאו רמז לדבר 'ערבה' גמטריא 'זרע' שעל ידי זה יזכה לזרע בר קיימא (ורבנו פנחס מקאריץ האריך בזה).
טו. כתב בספר "מועד לכל חי" (כד, כג) סגולה עצומה, וז"ל והנה נודע כי ביום הקדוש של הושענא רבה נעשה ונתקן כלי המלכות שבה בכל תיקונו וכו', ולכן מה טוב ומה נעים הדבר הזה להפריש ביום הקדוש הזה צ"א (תשעים ואחת) פרוטות של כסף כנגד בחינת המים חיים של בית השואבה, וגם 'מים' עולים (עם הכולל) צ"א כחושבן 'מן' ו'מאכל', ועל ידי זה מתחברים שתי שמות הקדושים הוי"ה אדנו"ת כחושבן סוכה, ובחינת מי"ם ומ"ן. והנה בהצטרף צ"א פרוטות הנזכרים עם ק"ך (מאה ועשרים) פרוטות של חג הסוכות כנגד הסכך (וצ"ל סוכה) וכנגד 'מסך' האוהל, שעל ידי זה אנחנו מסלקים את כל המסכים והעבים, ומעוררים את החסדים, ועל ידי זה אנו מכניעים ומסלקים את כל בעלי ריב ומצה ומריבה מעל ישראל הנקראים מים הזדונים (מעשה הצדקה דף קכט אות עד).
טז. ב"כף החיים" (תרסד, ס"ק ב) כתב טעם בחירת ג' זמני הדין אלו דווקא, וזה לשונו והלא צריך לדעת למה שלשה זמנים אלו שבהם נידונים בני אדם, א' בראש השנה, ב' ביום כיפור, ג' בליל הושענא רבה. אמנם אמרו רז"ל כי בר"ה נכתבין, ובנעילת יום הכיפורים נחתמין, ובליל הושענא רבה נחתמין פעם שנית. וסוד הענין דע כי בכל זמן שהגבורות מתעוררין אז הוא זמן הדין בעולם, והנה ביום ר"ה אז ננסרין הדינין מזעיר אנפין ונותנין אליה (רוצה לומר אל בחינת המלכות) ואז הדינין שולטין ואז הצדיקים גמורין דוקא נחתמין ביום ר"ה דינא קשיא. גם בנעילת יום הכפורים נעשין בחינת היסוד שבה עם הכלי של הגבורות לכן אז העולם נידונים גם כן. גם ביום הושענא רבה ניתן בה חמש גבורות ולכן גם בזה העולם נידון (פרי עץ חיים שער כט ריש פ"ד, וכן כתב בשער הכוונות דף קב ע"ג).
יז. מובא במדרש תהלים (יז, ה) וז"ל, בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח אם ישראל נוצחים או אומות העולם. עבר ראש השנה וכל ישראל באים ביום הכפורים ומתענים בו, ולובשים בגדים לבנים ונאים. עבר יום הכפורים ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל או אם אומות העולם. כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם, ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין. וכיון שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלוקים (לבוש בגדי לבן, עיין רש"י קדושין עב. ד"ה דומים למלאכי השרת) וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח, שכך שנו רבותינו (סוכה מה.) שבכל יום היו מקיפין את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא", "אנא ה' הצליחה נא", וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים וכו'. מיד מלאכי השרת שמחים ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א טו, כט).
יח. כענין זה מובא במדרש רבה (אמור ל, ב,ג), דעל ידי שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן, אנו יודעין "דישראל אינון נצוחייא" וכו', דהיינו שנצחו ישראל בדין ונמחלו עוונותיהן, והן אומרים נצחו ישראל.
יט. שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת "וזאת הברכה" יקפיד לקרוא ביום הושענא רבה, ולא בשמיני עצרת מפני התרגום, ואם שכח ולא קראה ביום הושענא רבה יקראנה ביום שמיני עצרת לאחר תפילת מנחה (בא"ח, ש"א הברכה טו).
כ. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם וגו', ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו וגו', מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח, י - יז). והנה אפשר לרמוז ולומר, כי חודש השביעי נותן כח ליהודי אל כל ימות השנה כולה, כי הנה בחודש זה יהודי שקוע בהרהורי תשובה ובעבודת ה' ומתפלל בכל נפשו על כל ימות השנה, והוא הבאר שממנו שואב יהודי כח וחיות וחיזוק לכל ימי השנה הבאים. ורבותינו זצוק"ל נתנו רמז בדבר "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה" (פיוט "אזמר בשבחין" מרבינו האר"י לסעודת ליל שבת), שהמחשבות הקדושות שהיה להם בחודש "תשרי" לא יאבדו אלא ילכו עמהם כל השנה כולה, ולכן החודש הזה חודש תשרי הוא חודש שביעי, וזהו "באר שבע" הבאר של חודש השביעי, שממנו שואבים מים חיים לכל ימות השנה. והנה, "ויצא יעקב מבאר שבע" שיש זמן שיוצאים מחודש השביעי לימות החול לכל ההתמודדויות של החיים לאחר ירח האיתנים לאחר חודש המרומם תשרי שהוא באר שבע, "וילך חרנה" נכנס האדם חזרה לעולם הגשמי שיש בו חרון, "ויפגע במקום" הוא מוצא עצמו באותו מקום שהיה לפני כן עם אותם נסיונות ובעיות שהיו לו עד לפני כן, "וילן שם" עולמו נעשה חושך, וחושב האדם שאחרי חודש תשרי יהיה כאיש חדש, "כי בא השמש" הימים הקדושים עברו וכואב לו מצבו הנוכחי.
לֵיל הוֹשַׁעְנָא רָבָּה
א. מובא ברבנו הבן איש חי (ש"א ברכה ב) וז"ל בליל הושענא רבה בעת חצות לילה נגמר ונעשה בחינת חותם החיצון למעלה, כי ביום הכפורים נגמר חותם הפנימי שהוא העיקר יותר, ולכן בהו"ר נמסרין הפתקין. ואע"פ שנמסרו הפתקין יש עוד זמן להצלה עד יום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבה, ויהיה לבו חרד בתשובה כל היום כולו.
ב. בליל הושענא רבה הנשמות יוצאות ומתפללות על החיים ומשוטטות לשמוע הגזר דין.
ג. רבנו ה"בן איש חי" זצוק"ל כתב (ש"א ברכה ג) וז"ל, ילמד סדר המתוקן בשמחה ובהתלהבות, כי בלימוד ספר משנה תורה נעשה עיקר התיקון הראוי להיות ביום זה.
ד. רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל כתב ואף ביום הושענא רבה ירבה בתורה כי בו ביום מוסרין השטרי חוב של הגזר דין בידי הממונים להעניש וכו'.
ה. רבותינו זצוק"ל ביארו ואמרו טעם שבליל הושענא רבא ניעורין כל הלילה ואומרים כל ספר התהלים, מצד שהוא אושפיזא דדוד מלכא ע"ה, ודוד היה ניעור ולא היה ישן רק שיתין נשימי ואמר שירות ותשבחות, ולזה אנו מעוררים מידה שלו.
ו. יש מקפידים שלא לעשות שום מלאכת חול בליל הושענא רבה, ואפילו מעות לא לוקחים בכיסם (רמ"א תרסד א, ומשנ"ב שם ס"ק ה).
ז. מובא ברמ"א (תרס"ד, א) וז"ל, כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ע"כ. ולכן יזהר ביותר בלילה קדוש זה, לעורר רחמי שמים ולהתפלל לשנה טובה ולמיתוק הדינים.
ח. בליל הושענא רבה לא יאכל מאכלים חמוצים כמו ביום ראש השנה.
ט. ישתדל להגיע בליל הושענא רבה לדרגה שכל בקשותיו בלילה קדוש זה יהיו לכבוד שמים, וכמו שמסופר על קדושי עם ישראל שבכו והתפללו רק לכבוד הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו בעולם, וה"ישמח משה" זצוק"ל היה אומר בליל הושענא רבה "רבון כל העולמים איני מתפלל ומבקש בשבילי וטובת עצמי כלל, ואפילו לא אראה בטובה לעולם ולא יהיה לי חלק ממנה גם כן ניחא לי רק שיתגדל ויתקדש שמיה רבא", ועוד אמר ז"ל "שלא בשביל שאני מצפה לשכר עולם הבא אני מבקש ומתפלל כי אפילו אם ארד לשאול תחתית ולא אראה אור לעולמים אני מרוצה גם לזה רק שיתגדל ויתקדש שמיה רבא".
י. נהגו אבותינו ורבותינו הקדושים ללבוש בליל הושענא רבה בגדי לבן אשר לבשו ביום הכיפורים.
הוֹשַׁעְנוֹת לְהוֹשַׁעְנָא רָבָּה
מובא בספר "יסוד ושורש העבודה" (שער יא, פט"ו), וז"ל ביום השביעי מקיפים שבע פעמים את הבימה שהספר תורה עליה. והם תיקונים גדולים נפלאים ונוראים בעולמות העליונים הקדושים. ואפס קצהו תראה במה שצריך האדם לידע שכל תיקונים הגדולים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים על ידי שבע הקפות אלו של לולב, נעשים על ידי שלשה בחינות : אדם, דיבור, מעשה. והיינו, על ידי בחינת האדם המקיף בגופו את הבימה, והבחינה שניה הוא בחינת דיבור ההושענות בעת הקפה, והבחינה השלישית הוא בחינת המעשה של הלולב והאתרוג למיניהם שביד האדם המקיף. ושלשה בחינות אלו סימנם "אדם", נוטריקון א'דם ד'יבור מ'עשה. ועל ידי כל בחינה ובחינה נעשה תיקון גדול בעולמות העליונים הקדושים. ומזה האדם יפיק תבונה שגודל מעלת אמירת ההושענות היא דווקא בשעת ההקפה, כי אז נעשים שלושה בחינות יחד א'ד'ם'. וכן נוהגים בכמה בתי כנסיות, ולא כמו שנוהגין רוב העולם לומר ההושענות כל אחד על מקומו ואחר גמר אמירת ההושענא מקיף בלולב שבידו בשתיקה, ואין נכון לעשות כן. ובקצת בתי כנסיות נוהגין אף בכל ימות החג לומר ההושענא בשעת ההקפה ולא מקודם, וכן ראוי לנהוג כי נכון הוא. אך יזהר האדם מאוד לכוין בשבעת ההקפות גם כן הכוונה המבוארת למעלה בהקפות של כל ימות החג, ויאמר אותם בתחילת ההקפה, ואחר כך יתחיל לומר הושענא של אותה הקפה. ויזהר האדם שלא יקח ההושענא ביד בשעת ההקפה עם הלולב, אלא ימתין מליקח ההושענא עד שעת החבטה (האר"י ז"ל).
סֵדֶר חֲבָטַת הָעֲרָבָה
רבנו ה"בן איש חי" זצוק"ל (ש"א ברכה ו) כתב וז"ל, אחר שנכנסו כל החסדים ביום זה על ידי סוכה ולולב ושבעה הקפות, אז נכנסים החמשה גבורות אחר קדיש תתקבל, ואלו הה' גבורות נכנסים על ידי חבטת חמישה בדים של ערבה, על כן אחר קדיש תתקבל של סדר ז' הקפות, יקח כל אדם חמישה בדים של ערבה שיהיו כשרים כדין ערבה שבלולב, ויחבוט חמישה פעמים על הקרקע, ויכוין בחבטות אלו כדי לתת בבחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא, שהוא ספירת המלכות, חמישה גבורות "מנצפ"ך", ויכוין בכל חבטה באות אחת ד- מ'נ'צ'פ'ך' כפי סדר זה, ולא כסדר כ'מ'נ'פ'ץ'.
א. חבטת הערבה צריכה להיות על קרקע דווקא, ומובא בזהר הקדוש פרשת צו (לא:) (תרגום) ביום השביעי של החג הוא סיום הדין של העולם, והפתקים (הפסקי דינים) יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתימות בזה היום, וערבי נחל תלויות בהן (בגבורות הללו) וכו'. ועל כן צריכים להכות אותם בארץ.
ב. אצל אבותי הקדושים נהגו שגבאי בית הכנסת מביא ערבות ומוכרם לציבור, וכך כותב הרמ"א (תרסד, ב).
ג. רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל אומר שלא לקשור הערבות, משום שקשר רשעים אינו מן המנין (סנהדרין כו.), ולא מחברין אותם ללולב (מובא בסידור היעב"ץ). אך אנו קושרים אותם עם ערבה.
ד. יאגוד את הערבה בעלים של ערבה ולא בעלים של לולב (עיין בפרי מגדים א"א סי' תרסד אות ד על המג"א).
ה. יקח חמישה ערבות, ומובא בכתבי האר"י הקדוש זצוק"ל ה' בדים דוקא נגד ה' גבורות (שער הכוונות ק"ח ב).
ו. כתב בספר "מועד לכל חי" (כד, כ) וז"ל חמישה בדים נגד חמישה חומשי תורה, ובכל אחד לפחות שלוש עלין, בין הכל ט"ו (חמשה עשר) כנגד ט"ו שיר המעלות, וכנגד ט"ו תיבות שבברכת כהנים עכ"ל.
ז. ועוד כתב (שם כב) וז"ל בנוסח התפילה לערבה, הלא היא כתובה על ספר הישר כף אחת (סי' יז) והיא לו נדפסה במחזורים של שלש רגלים. והנה בעתה אנכי תיקנתי דיוסיף ויאמר בנוסח זה - "ותעלה לרצון חבטת הערבה הזאת לכפר על מה שחטאנו בפינו ובשפתינו בכל דיבור האיסור, כי הערבה דומה לשפתיים, גם תרחם עלינו שלא יקום ולא ישלוט עלינו שום קטרוג ולישנא בישא מכל המשטינים והמקטרגים עלינו, בין שהם בשמים בין שהם בארץ, וכולם יפלו בארץ שלא יעשו בנו שום רושם כלל". ויאמר גם כן אחר החבטה ג' פעמים פסוק (ישעיה נד, יז) "כל כלי יוצר עליך" וגו'.
ח. הטעם שאין מברכים על מנהג הערבה, משום שמנהג נביאים הוא ואין לברך על המנהג (ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" אות תתכ).
ט. עוד טעם משום שחבוט הערבה בא לגרש הסטרא אחרא, וכשם שאין מברכין על מים אחרונים שמגרשים בהם את הסטרא אחרא, כך אין מברכין על זה (שם תתכא).
י. יקח כל אדם חמישה בדי ערבה, וצריך להזהר שיהיה אורכם לפחות שלשה טפחים (23 ס"מ).
יא. חבטת הערבה עושים האנשים בלבד ולא הנשים.
יב. יחבוט על קרקע שאינה מרוצפת באבנים או בעצים, ויחבוט בהם בכח, רק יזהר שלא יפלו העלים מהם כי צריך שיהיו הבדים בכשרותם ושלמותם בכל החבטות כולם.
יג. יחבוט חמשה פעמים, ויכוין בכל חבטה כנגד אות אחת: "מ" "נ" "צ" "פ" "ך". ובעת החבטות יאמר "חביט חביט ולא בריך". ויצניע מיד הערבות לאחר חבטתם בקרקע.
יד. הטעם לחיבוט הערבה על הארץ, כדי לבער הדין שלא ימצא ולהורידו עד לעפר שלא יהיה עוד בעולם (ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" אות תתיט בשם "תולעת יעקב").
טו. בספר "מקור חיים" על שולחן ערוך (סי' תרסד) כתב על עלי ערבות של הושענות וז"ל, ושמעתי שיש בזה שמירה לדרך עכ"ל. ומקור הענין הוא בספר הקדוש "מנורת המאור" (נר ג' כלל ד' חלק ו' סוף פרק ז'), וז"ל ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכיון בה בסכנת דרכים (ומובא כעין זה בספר "מועד לכל חי" לרבנו חיים פלאג'י סי' כד, יח). ועוד מובא בספר "המידות" (בענין דרך אות ו) שמי שרוכב על סוס וכדומה יוליך עמו ההושענות. וכך נרמז בפסוק (תהלים סח, ה) "לרוכב בערבות", ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה קסב.) שפסוק זה רומז על הערבה, וזה נרמז גם כן במה שאומרים בהושענות "רוכב בערבות הושיעה נא". וכך מובא בספר "ליקוטי צבי" (בענייני תפילת הדרך עמוד לז) וז"ל, קבלה שמאוד מסוגל ליקח עמו לדרך ההושענות שלו, או שלפחות ידע בבירור באיזה מקום הם מונחים. ובספר "עובר אורח" כתוב שבשעת הסכנה ח"ו יזכיר "אני והו הושיעה נא".
טז. ידע האדם שערבות חבוטות הם סגולה גדולה לאיש או אשה או קטנים הסובלים מפחדים, ומסופר על גדולי ישראל שחילקו לפני מלחמת העולם הראשונה ערבות חבוטות להציל מפחדים (ועיין ספר המידות ענין פחד אות טז).
יז. אדם הסובל מחלומות רעים ופחדים נוהגים לשים תחת ראשו בשינה ערבה חבוטה.
יח. מובא בספר "מעם לועז" (אמור כג, כג-לח) וז"ל, וגם הערבה שאנו נוטלים בהושענא רבה וחובטים אותה רומזת לאדם שיכניע לבו ביום זה שהוא יום שבו נמסרים פנקסים של כל אחד לידי הממונים לחיים או למוות, ויאמר אדם בליבו כשם שאין לערבה לא טעם ולא ריח, אף אני אין בי מצוות ומעשים טובים. ותקנתו לנער עצמו מכל הבלי העולם הזה ואל יבלה זמנו בהם. וכן כשיראה אדם את הערבה הדומה לשפתי הפה והיא מתייבשת מהר, יזכור שאם רגילים שפתיו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות על חבירו, הם עתידים להתייבש מהר ולהכרת, כמו שנאמר (תהלים יב, ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", וכשיכניע לבו בודאי יכתב לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.