מכתבים קצרצרים

הרב שך הרס את העולם הליטאי הוא שבר אותה מבפנים
איני מאשים אותו בפילוג הליטאי מפני שהעולם הליטאי היה מפולג גם לפני הרב שך, קחו לדוגמא את הישיבות חברון ופונוביז' לא שררה מעולם אהבה ביניהם, היו הרבה מחלוקות בין קבוצות ליטאיות, וכאשר הרב שך בנה מפלגה חדשה הוא התמודד עם המצב הזה, הוא ידע כי הוא חייב לקחת בחשבון את כל חלקי הליטאים ולכן הוא ויתר על חבר כנסת משלו, הוא מינה את הראשונים ברשימתו את מי שעמדו בראש האופוזיציה שלו מי שלפנים כלל לא היו באים אליו. קחו לדוגמא את אברהם רביץ הוא לא אהב את הרב שך, והרב שך לא אהב אותו, ולכן לא היתה לו ברירה אלא להכנע לליטאים הירושלמים ומינה את אברהם רביץ לעמוד בראש רשימת דגל התורה מפני שרק כך הוא יכל להבטיח את החלק הזה שהיה הגדול באותן ימים. בבחירות הפנימיות שנערכו כמה שנים לפני כן למדו הליטאים כי הכח הליטאי האנטי בני ברקי שאז היה אנטי הרב שך גדול יותר מכוחו של הרב שך, מנחם פרוש ניצח אז בבחירות בגלל המחלוקת הזו, הרב שך אז לא יכל לאחד את הליטאים מפני שלורנץ ייצג את הבני ברקים ואותו להזיז הוא לא יכל. בבחירות לכנסת מטעם דגל התורה הוא הזיז את לורנץ וגם לא מינה מי מטעם 'ציות והגשמה' במקום ריאלי מפני שידע כי אז יפסיד

הרב שך פיתח מחלוקת חיצוניות על מנת לאחד את הליטאים
הרב שך ידע כי לעסוק בעשיית שלום בין פלגי הליטאים לא יילך והוא לא ייצא מזה, הוא לא יכול לספק את כולם. לכן הוא עבד בשיטה  אחרת, הוא פיתח מחלוקות כלליות היכן שהוא יכול לאחד את הליטאים, הוא לחם נגד החסידים בכלל במיוחד נגד ה'לב שמחה' מגור, שכאן היו לו הרבה תומכים אבל לא כולם, ולכן הוא עבר למלחמה בחב"ד - זו באה הרבה יותר מאוחר לאחר שלא יכל לאחד את הליטאים סביב המאבק ב'לב שמחה' באגודת ישראל ולכן פרש ממנה - כאן הוא קיוה כי ימצא הרבה יותר תמיכה, ככה שהפיצוי לירושלמים על ידי מינוי נציג מטעמם לכנסת יחד עם שונאי חב"ד וגור הוא איחד את הליטאים אבל רק זמנית

סתימת פיות היה עיקר כוחו מי שניסה לחלוק עליו לא יצא חי ממנו
עוד דבר שהרב שך היה חזק שם היה בסתימת פיות, הוא לא אהב שחולקים עליו, הוא אהב את מי שאומר אמן לכל מה שיוצא מפיו, וכאשר מי ניסה להסביר לו היכן לדעתו הוא טועה או מרחיק, הוא ירד לחייו. כך הוא עשה להגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל כך הוא עשה לראש ישיבת סלבודקא הגאון רבי דוב לנדו וכך הוא עשה גם למרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן ועוד אחרים. היו לו כמה טרוריסטים שזה היה תפקידם לרדת לחיי כל מי שחולק עליו. גם מי שעשה זאת בשקט באופן פרטי גמר רע. קחו לדוגמא את הגאון רבי דוב לנדו ראש ישיבת סלבודקא הוא כתב מכתב אישי ופרטי לשמואל אויערבך על מנת שיעביר את דעתו להרב שך קראו עליו למלחמה עד כדי ירידה לחייו רק מפני שהוא סבר כי העולם הליטאי מאבד את עליונותו וכוחו וכי הישיבות יהפכו להיות סניפי מפלגות, בעבר היו בחורי הישיבה בני תורה ולא עסקנים ואילו היום יש יותר עסקנים מלמדנים. בעבר היו אצל החסידים העסקנים ואצל הליטאים הלמדנים, לאחר אותו מהפך הישיבות הליטאיות איבדו את היחודיות שלהם, ואין זה פלא מדוע קמו כל כך הרבה ישיבות חסידיות

הוא הרס את פונוביז' ויצר את עולם החבלה אצל הליטאים
קם דור חדש אשר לא ידע את השנים הללו מדובר במלחמה המתנהלת חמישים שנה, תחילה בשקט היא היתה פנימית, מאוחר יותר גלויה עד לאותו שמחת תורה כשתלמידי הרב שך תקפו פיזית את מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דוד פוברסקי זצ"ל לעיניו של הרב שך שהיה מלא הנאה ורווה נחת לראות איך פוגעים בקולגה שלו, ובמקום שימחה הוא הפך אותם מחוצפים לחבריו הכי טובים, מאז אין זה פלא מדוע הם לא דיברו עוד, ר' דוד אז צעק על אותם מחוצפים מחבלים, כאשר המחלוקת היא בעיקר על דבר מרכזי, הרב שך התנגד שבניו של ר' דוד יהיו רמי"ם בפונוביז', הבעיה של הרב שך היתה שבנו היה פרופסור ולא בן תורה נכדיו חילונים ואין לו את מי להכניס לעומת זאת לר' דוד בנים גאונים אדירים, ואין זה פלא מדוע נשיא הישיבה רבי אברהם כהנמן הכניס את ר' בערל לישיבה למרות שהרב שך לא אהב זאת. המחלוקת היתה בעיקר על שליטה כבוד ודברים כאלו, לא היה בהם שום דבר הלכתי או אידיאולוגי, הרב שך רצה שלטון מלא, כאשר לצידו מסית ששמו שמואליק מרקוביץ חתנו של ר' אברהם כהנמן שהיתה לו בעיה הגיס אליעזר שהוא יהיה בעל הבית של הישיבה וחיפש כל דרך איך לדחוק את הגיס החוצה על מנת לשלוט בעתיד אחרי חמיו וזה לא הלך לו, ויחד יצרו מלחמה פנימית קשה שהובילה להרס הישיבה, והרס העולם הליטאי

הוא לא השאיר מנהיג בשיעור קומתו ההנהגתית ולכן הכל התרסק
להרב שך היו גם צדדים חיוביים, הוא היה מנהיג, הוא הצליח לתפוס את ההנהגה הליטאית, וגם מי שחלקו עליו נאלצו לעמוד דום מפניו לא העיזו לצאת למלחמה בו. אבל הטעות הגדולה בחייו היתה שלא מצא למי להעביר את ההנהגה הליטאית, מי שהתאימו לתפקיד הוא לא רצה, ומי שהוא רצה לא התאימו לתפקיד. הרב אלישיב עם כל הכבוד לא היה מנהיג, הוא ישב בביתו עלו אליו הוא לא הופיע בציבור לא דיבר ולא התרוצץ ממקום למקום כפי שעשה הרב שך, הוא היה מנהיג מסוג אחר, עליו השתלטו כמה בריונים מן הסוג של שמואל אויערבך והקרע הפנימי הלך וגדל והגיע למצב שהיה עוד בלתי אפשרי לאחוות ביניהם והם התפלגו. הרב שך השאיר בפונוביז' ובעולם הליטאי מחלוקת פנימית קשה, ולא מצא את המתכון שישמור עליהם גם בעתיד מאוחדים

הגראי"ל שטיינמן הציל את העולם הליטאי מקריסה
נתאר לעצמנו לרגע שלאחר הרב אלישיב ההנהגה היתה עוברת לשערי חסד, מה היה קורה ואיזו מלחמה היתה פורצת. שמואל אויערבך אין לו את כח ההנהגה לא של הרב שך ולא הרב אלישיב, הוא בריון פשוטו כמשמעו, ואחד כזה לא מסוגל להנהיג. אין זה פלא מדוע 80 אחוז מכלל הציבור הליטאי אוטומטית התייצב לצידו של הרב שטיינמן ולא לצד שערי חסד, כולל מי שהיו קרובים מאוד לאנשי שערי חסד ברחו מן הזירה הזו אינם רוצים להיות שותפים למעשיהם. הרב שטיינמן הצליח לאחד מסביבו גם את הישיבות הירושלמיות, עובדה היא כי חברון ומיר הם עם הרב שטיינמן ולא עם שערי חסד, ואין מכה קשה יותר להרב שך מן המצב הזה. הוא עשה הכל שההנהגה לא תעבור לידי הרב שטיינמן שהיה מתון יחסית למלחמותיו, ודוקא זו שגרמה לחורבן הגדול. אם הרב שטיינמן היה תופס מיד את ההנהגה הוא היה עושה סוף לרוב המחלוקות ומעלה את הציבור הזה על דרך המלך. הוא קיבל את ההנהגה בגיל מבוגר מאוד וככה הציל את מה שניתן היה עוד להציל. בעתיד יבינו הרבה יותר איזה חסד עשה הקב"ה עם הציבור הליטאי שהשאיר להם את הרב שטיינמן שהציל אותם מנפילה לתהום