אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ה). אין אם אלא לשון תחנונים. שהקב"ה
מתחנן לפניהם שישמרו את התורה, בכדי שלא ימנעו כביכול את ההשפעה היורדת
לטובתם, שהתורה והמצוות מטרתן היא הטבה (באר משה).
אם בחוקותי תלכו... והתהלכתי בתוככם" ( כו ג , יב).
מה זה בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה (רש"י).
בורא עולם נותן כזו ברכה, כזו הבטחה טובה לכל מי שיקבל על
עצמו עמלה של תורה: "והתהלכתי בתוככם" כל רגע ורגע אתם תרגישו אך אני איתכם
איך אני בתוך ליבכם.
יש ברכה יותר נפלאה מזו? יש משהו שאנחנו רוצים יותר מלזכות
להכניס כביכול את הקב"ה לתוך החיים שלנו? יהודי צריך ללמוד איך חיים עם
הקב"ה כל שניה ושניה. נפשו הקדושה והטהורה אשר נחצבה מתחת כסא הכבוד, מחפשת
לחזור למקורה, לחזור ולחסות תחת כנפי השכינה הקדושה. כל פעם שאדם מרגיש
שלא טוב לו, זה סימן שהנפש שלו מחפשת משהו אחר, מחפשת את ה'.
להמשך כנסו כאן:
להמשך כנסו כאן:
הקב"ה רוצה להכניס לנו אור לתוך החיים שלנו. הוא אומר לנו:
אני איתכם, אני לא עוזב אתכם, אני בתוככם. כל זה בעולם הזה. ובעולם הבא?
אטייל עמכם בגן עדן כאחד מיכם (רש"י הקדוש).
אדם הולך בעולם הזה ומחפש סיפוק גשמי לכל מיני תאוות ואפילו
סיפוק רוחני אך מדומה. בורות נשברים אשר לא יכילו המים. אדם חושב שעל ידי
סיפוק התאוות יגיע אל המנוחה ונחלה אך הנפש לא תימלא.
כמו המשל הידוע שסיפר רבינו הקדוש על היצר הרע שהולך בעולם
הזה עם ידיים קמוצות : אתה לא יודע מה שיש לי בתוך היד. וכל אחד חושב ובטוח
שכל מה שהוא מחפש כל ימיו נמצא בתוך ידו של היצר הרע וכולם רצים אחריו
ובסוף ימיהם הוא פותח את היד ומראה שאין בה כלום, שהם רצו לחינם.
שום תאווה של העולם הזה הגשמי לא תצליח לרצות ולספק את הנפש
של יהודי העייפה והמטולטלת. כמו שאומר ה"מסילת ישרים": משל למה הדבר דומה,
לעירוני שנשא בת מלך. גם אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה לכלום,
כי היא בת מלך. כך נפשו של איש הישראלי, אילו הבאת לה כל מעדני העולם הזה
הגשמי, לא תצליח לרצותה ולספקה. רבונו של עולם, מתיר אסורים וזוקף כפופים,
שחרר אותי מהשעבוד לתאוות העולם הזה.
ה' נמצא אתנו תמיד. גם כשאנחנו בחושך. "זכרתי בלילה שמך ה'",
גם בתוך תוקף הלילה והחושך אני זוכר אותך ופונה אליך. "על משכבי בלילות
ביקשתי את שאהבה נפשי", שגם בתוקף חשכת הלילה אבקש ואחפש את ה' שהוא אהוב
נפשי: והעיקר זה הדיבור. אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם קונו כמו
הדיבור. כשיהודי מבטא את תשוקת הלב בפה, יש לו כבר חלק ונחלה בקדושה, זה
מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. העצה הטובה ביותר
שאפשר לתת לבן אדם זה רק לדבר עמו יתברך, לספר לפניו את כל אשר בלבו וכל מה
שעובר עליו.
החיים יכולים להיות נפלאים אם נזכה לחיות את הפנימיות שלהם.
אם נזכה לחיות עם הקב"ה 24 שעות ביממה. גם מי שהתרחק, שנפל לאן שנפל, מתחיל
מחדש. אף פעם לא מתייאש. תמיד צריך לזכור שמי שמייסר אותך זה אבא טוב
ומיטיב, אבא מרחם ואוהב.
כל החיים שלנו זה הדבקות בה'. "והתהלכתי בתוככם,. החומר אף
פעם לא מצליח למלא אותנו. אם כן, אז זה רק לרגע וזה נעלם ואיננו. היצר הרע
זה לא החיים. יש חיים אחרים. אבל בשביל לזכות בהם צריך לעבוד, צריך לקיים
מה שאומרת התורה בפרשה שלנו - "אם בחוקותי תלכו" ומפרש רש"י הקדוש שתהיו
עמלים בתורה. הקב"ה לא מחלק מתנות ככה סתם. הוא רוצה שנתאמץ. שנעשה קצת
יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו יכולים. לא בשבילו יתברך. בשבילנו. בשביל השמחה
שלנו. שביל החיבור שלנו.
בכל מקרה, אדם לעמל יולד. אם זכה, יהיה עמלו בתורה. בקונטרס
"אנו עמלים ומקבלים שכר" מובא סיפור על אדם זקן מופלג שהיה יושב בבית המדרש
מצאת השבת עד קרוב לכניסת השבת, ולומד בהתמדה עצומה ובמתיקות נפלאה. כל מי
שהיה נכנס לבית המדרש היה שומע איך שהוא לומד ומשנן בשמחה מופלאה
ובהתרגשות מיוחדת. וכך עשה כמעט כל השבוע, למעט הפסקות קצרות לצרכי גופו.
בערב שבת סמוך לכניסת השבת היו באים נכדיו וניניו ואולי אף בני ניניו ללוות
אותו בדרכו לביתו שהיה בשכונה אחרת, שם היה עושה שבתו, וחוזר במוצאי שבת
לסדר למודו. כמה נערים פנו אליו ובקשו ממנו שיגלה להם את סוד ההתמדה
המופלאה שזכה לה. הזקן סיפר להם: בצעירותי למדתי בישיבת וולוז'ין בזמן
שהבית לוי היה מגיד שיעור שם, אך אני הייתיי ממש הבטלן של הישיבה. כמה דקות
אחרי שהתישבתי ללמוד הייתי קם ומתחיל לשוטט בישיבה לדבר עם פלוני ואלמוני
על דא ועל הא. יום אחד ניגש אלי הבית הלוי, הניח את ידו על כתפי ואמר לי:
'ועלוויל ועלוויל, זאב זאב, אתה יודע שכתוב: "'כל השונה שכינה שרויה
כנגדו'. ואם כן כשאתה מתחיל ללמוד, באה שכינה ממולך, וכשאתה קם מלמודך, אתה
אומר לשכינה הקדושה 'סליחה אבל יש לי עסוקים חשובים יותר', ואתה מגרש אותה
ממך. אתה נגש אל השני שגם הוא ישב ושנה עם השכינה, וגם אצלו אתה מגרש את
השכינה. וכל הזמן אתה מגרש את השכינה, האם אתה רוצה לסלק את השכינה מכל
וולאלוז'ין? ושוב חזר הבית הלוי על הדברים, ואז עזב אותי לנפשי. כל אותו
היום הסתובבתי סהרורי, בלילה אף לא הצלחתי להרדם עד שבבוקר קמתי עם החלטה
שאני חייב להיות זה שמביא את השכינה לוואלוז'ין, אני אהיה המתמיד של
הישיבה. התישבתי ללמוד וכמובן שמיד בא היצר לבטל אותי כדרכו עד עתה, אבל
התחזקתי והתגברתי. כך עברו עלי ארבעה חדשים שבכל יום ויום הרגשתי ממש את
הגיהנם בלימודי, אבל אחרי שעברו ארבעת החדשים, קבלתי לפתע כזו מתיקות בתורה
עד שלא הייתי יכול להפסיק את הלימוד, והוא ממשיך אצלי באותה מתיקות כבר
עשרות שנים..." (כי אתה עמדי)
צריך לחטוף מה שאפשר. קיום התורה זה רק על ידי יגיעות גדולות.
יגעת ומצאת – תאמין. הקב"ה משלם לנו לפי העמל שעמלנו. ככל שאתה מתייגע
בתורה, כך גדל השכר שלך. צריך ללמוד מרבותינו שחרדו לנצל כל דקה ולמלאה
בתוכן.
מעשה בצדיק בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ זצ"ל שעמד לנסוע ברכבת
והגיע עם הגבאי שלו רבי משולם חמש דקות לפני הזמן. פנה הצדיק אל הגבאי
ואמר: "משולם, לפניך שלוש אפשרויות:: או שתפתח את המזוודה ותוציא משם את
הגמרא, או שתביא לפני יהודי שאוכל לעזור לו, לשמוע מצוקותיו ולברכו, או
שתלמדני איך מבטלים חמש דקות!..." אנו, מן הסתם, לא היינו זקוקים להדרכה
כזאת...
בישיבת קלם, בית היו צר לגדולי המוסר, הכריזו באישון לילה על סדר לימוד של חמש דקות. מדוע? כדי לדעת להעריכן.
בעל הקהילות יעקב זצ"ל היה מקבל קהל מידי ערב. עשרות נכנסו
בזה אחר זה להיוועץ ולהתברך, זה נכנס וזה יוצא. וכל מי שנכנס, מצאו שוקד על
תלמודו, הפריעו מלימודו. כי אך היה האחד יוצא – ומייד ניצל הרב את שבריר
השניה עד לכניסת הבא אחריו, ללימוד.
והחמש דקות המפורסמות של רבי נתן בערב שבת אחד, כשבאמצע
ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת שבת, פנה למשמשו וביקש כשיעבור חמש דקות,
שיודיעו. ועמד ליד המזוזה בדלת והתפלל והתבודד וכשרמזו לו שכבר עברו חמישה
רגעים אמר בשמחה: חמשת רגעים גדולים, כל כך שמח שזכה לחטוף על אף רוב
הטירדה והדוחק.
עמל התורה פירושו להתייעף מלימוד התורה, על דרך שאמרו "את
עמלנו אלה הבנים", כמו שאדם עמל עבור בניו וטורח בשבילם יותר מכוחותיו
הטבעיים, מנדד שינה מעיניו, ולפעמים נשאר ער לילות שלמים וטורח הרבה
בטיפולם, כך צריך להיות בלימוד התורה. סיפר ת"ח שפעם אחת הוצרך לנסוע באופן
דחוף לביתו של מרן שר התורה הגר"ע יוסף זצוק"ל בירושלים, על מנת שיחתום על
טופס מיוחד. הגעתי לביתו של הרב בשעה 08:30 בבוקר. נקשתי בדלת. רעייתו
הרבנית מרגלית ע"ה פתחה את הדלת. שאלתי: היכן הרב? הוא ישן, ענתה הרבנית –
הרב ביקשני להעירו בשעה 09:00 . ישן? תמהתי בשעה 08:30? הרבנית שראתה
פליאתי הסבירה: אתמול בחצות הלילה התקשרו לרב מארה"ב ושאלו שאלה בענין
דחוף, הרב התייחס בכובד ראש לשאלה, ועיין בספרים עד השעה 07:00 בבוקר. לאחר
מכן ענה את התשובה לשואל ומיד התפלל שחרית. ובשעה 08:15 הלך לישון ובקש
להעירו ב09:00 בבוקר. (פניני בית לוי). זוהי דוגמא אמיתית לעמל התורה.
צריך לחטוף כל רגע שאפשר. אין דבר כזה לחכות למשהו או למישהו
בלי לנצל את הזמן. תלמד משהו, תגיד תהילים, ואם אין לך ספר אז תדבר עם ה'.
תן לסלולרי לנוח קצת.
הזמן הוא נכס עצום. יותר מכל הנכסים שיש לבני אדם. צריך ללמוד
לעשות בזמן שלנו שימוש נכון. לא לעצלות וגם לא לפזיזות. אתה מבקש להשיג
מטרה נחשקת אך היא רחוקה ממך? תעשה קצת היום, מחר תמשיך. העיקר שיש לך יעד,
שאתה יודע לאן אתה חותר. גם מאה קילומטרים מתחילים בצעד אחד בודד, שמוביל
לעוד צעד ועוד אחד.
אתה צריך לשמוח בכל מה שאתה מצליח לעשות.
"אדם חושב הכל או לא כלום. אם עשר פעמים הוא לא שמר את
העיניים ופעם אחת כן שמר, מה זה שווה? ומפה ועד להפקרת עיניים שיסתכלו על
כל מה שהן רוצות, המרחק קצר מאד. אדם חושב שאם הוא לא מסוגל להתפלל את כל
התפילה מההתחלה ועד הסוף בכוונה, אז זה לא שווה. או שמתפללים את כל התפילה
מההתחלה ועד הסוף בכוונה, או שבכלל לא מתפללים בכוונה. אם אדם ידע שכל מאמץ
שהוא מתאמץ כדי לכוון בתפילה, אפילו אם כיוון רק ברכה אחת, אפילו רק מילה
אחת, זה שווה עולם ומלואו , אז בדואי הוא יתאמץ לכוון גם קצת. ("סוד
ההתחזקות")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.