הם עמדו בפינה, חוששים מעט. שלושה חסידים בפאות מגולגלות וחליפות מסורתיות, בתוך ים של יהודים חילונים או אורתודוקסים־מודרנים. אט־אט הם ניגשו לדוכנים שהיו פזורים באולם הכנסים של מלון קראון פלאזה בניו־יורק, שם התקיים האירוע השנתי של ארגון "נפש בנפש", הפועל להעלאת יהודים מארה"ב ומקנדה. השלושה שאלו על עלייה לישראל, הקשיבו לתשובות והתלחששו ביניהם. מרחוק הם נראו לי כאילו הם מתכננים מבצע סודי. מה שלא הבנתי באותו הרגע הוא עד כמה הדבר נכון.
כאשר הצגתי את עצמי כעיתונאי, הם הגיבו בחשש, והתייעצו בינם לבין עצמם ביידיש אם לשוחח איתי. לבסוף הסכימו לחשוף את סודם: הם חברים בארגון צעיר וקטן בשם "זורח – חסידים למען יישוב ארץ ישראל". הארגון מאגד בתוכו בעיקר חסידי סאטמר אשר החליטו, לאחר לימוד מעמיק, כי העלייה לישראל צריכה להיות בעבורם מטרה עיקרית.
בני שיחי הבינו את התגובה המופתעת שלי: הרי חסידי סאטמר ידועים בשנאתם לישראל, ונוהגים להפגין נגדה ולהחרים כל דבר הקשור אליה. אך מתברר שלמרות החינוך לשנאת המדינה הציונית, יש שם מי שהחליטו שהם רוצים לבנות אותה, להצטרף אליה כחלוצים שמגשימים את המצוות התלויות בארץ – ובמקביל להמשיך ולחיות כיהודים חסידים. לא היה פשוט לשכנע אותם להתראיין לעומק, מעבר לשיחתנו הקצרה באולם הכנסים. רק לאחר כמה ימים והפצרות רבות הם ניאותו, בתקווה שהדבר יתרום להפצת הבשורה לרשויות הישראליות ולחברות מסחריות, שאולי יוכלו לסייע להם בעלייה. "יש שנאת ציונות גדולה מאוד בקהילה שבה אני גר", מסביר לי אחד מהם. "כל דבר שאגיד ויכול להתפרש כתמיכה בציונות, ירדוף אותי ואת משפחתי. יש ממש מאפיה שיכולה לאיים לזרוק את ילדיי ממוסדות החינוך, ומכיוון שאין לנו כרגע חלופה, אני ושאר חבריי לא יכולים עדיין להיחשף". "איומים מהסוג הזה", הוא מסביר, "הם הדבק שמחזיק את הקהילה. ללא הפחד, אנשים היו יכולים לממש את הרצונות והאמונות שלהם, להיות פתוחים יותר במקום להיות מדוכאים. הגישה שלי היא ליזום צעדים איטיים והדרגתיים, ועם הזמן השינוי ייעשה. כמו כל דבר שקשור לגאולה, ובעצם כמו כל מהלך שאנשים מנסים להניע".
להמשך כנסו כאן:
חסידות סאטמר הוקמה בשנת 1905 בעיר סאטו־מארה שבטרנסילבניה, כענף של חסידות סיגט. אחרי מלחמת העולם השנייה עבר מרכז החסידות לשכונת ויליאמסבורג שבניו־יורק. המייסד, הרב יואל טייטלבוים, ראה את הציונות כשורש כל רע וכגורם העיקרי לצרות שפקדו את עם ישראל במאה העשרים. הוא אף קבע שהשתתפות בבחירות במדינת ישראל היא בגדר 'ייהרג ובל יעבור'".
בתחילת שנות האלפיים נוצר פיצול בחסידות, בתקופת מחלתו של הרב משה טייטלבוים, אחיינו של הרב יואל וממשיכו באדמו"רות. שני בניו, אהרן וזלמן לייב, החלו כבר אז לריב על ירושתו. לאחר פטירתו ב־2006 התברר כי בצוואתו מינה את זלמן לייב לאדמו"ר, אך אנשיו של אהרן טענו כי זלמן לייב ומקורביו ניצלו את מחלת האלצהיימר של האב והחתימו אותו על המסמך הזה, בעוד צוואה קודמת קובעת שאהרן הוא היורש.
כל אחד מהאחים "הוכתר" לאדמו"ר, ומאז מתנהל ביניהם מאבק משפטי ממושך, כאשר לכל פלג יש מוסדות משלו בריכוזי החסידים, בעיקר בוויליאמסבורג ובקריית־יואל שמצפון־מערב לניו־יורק. ההתנגדות למדינת ישראל, ההפגנות נגדה וההתבטאויות בגנותה בכלי התקשורת, נותרו מכנה משותף לשני הפלגים.
ריב ירושה. אח מאדמו''רי סאטמר הרב זלמן לייב טייטלבוים צילום: באדיבות המצלם
אהרן (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) מתגורר בוויליאמסבורג, שם חיים רוב חסידי סאטמר. הוא בן 34, נשוי ואב לשבעה, ולפרנסתו הוא עובד בשיווק. "גדלתי כאנטי־ישראלי לכל דבר", מספר אהרן. "במוסדות סאטמר לימדו אותנו שיש תרי"ג מצוות פלוס 'שלוש השבועות' של עם ישראל, שאחת מהן היא לא לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל. מעת לעת ראש הישיבה היה נואם ואומר לתלמידים שמדינת ישראל מבוססת על עקירת הדת, ושמנסים להפוך שם את היהודים ללא־יהודים. "סיפרו לנו על מקרים מהשנים הראשונות, כשחרדים הגיעו ממדינותיהם ושלחו אותם לקיבוצים, הכריחו אותם לגזוז פאות ולא נתנו להם עבודה. הזכירו לנו את ילדי תימן שנחטפו מבתי החולים - כשלפי הרבנים שלנו, המטרה הייתה לגזול אותם מהוריהם כדי שלא יחיו חיים אורתודוקסיים. אמרו לנו שמדינת ישראל היא הבעיה הגדולה ביותר של היהדות". לא רק נאומים אנטי־ישראליים היו, אלא גם פעילות שטח ברוח זו. "כמה פעמים בשנה היינו יוצאים באוטובוס מהישיבה לשדרה השנייה במנהטן, ומפגינים מול הקונסוליה הישראלית, כשחברי כנסת או ראש ממשלת ישראל ביקרו שם".מתי המוסכמות התחילו להתערער מבחינתך?
"זה קרה לאט אבל בטוח. לפני כחמש שנים הכרתי את הצד השני, והתחלתי להעלות שאלות על אורח החיים החסידי פה. הצורה שבה מכריחים אנשים להאמין, גרמה לי להמון שאלות. גידלו אותנו עם הרבה אנטי, לא רק לציונות, ואני חיפשתי דרך אחרת לחיי. כשחברים שלמדו בישיבה בישראל סיפרו לי סיפורים, פשוט התאהבתי בארץ. גם הפתיחות לאינטרנט ולעולם חושפת בפניך פתאום מציאות אחרת, שלא הכרת לפני כן. החלטתי שישראל זה המקום שלי".
''לימדו אותנו שיש תרי''ג מצוות פלוס 'שלוש השבועות' של עם ישראל. אחת מהן - לא לעלות לארץ ''. הרב יואל טייטלבוים ז''ל צילום: AP
אף שגדל, התחנך והתחתן במסגרת הסאטמרית, כיום הוא לא רואה עצמו חלק מהחסידות. "אני לא מאופיין איתם ולא שולח את ילדיי למוסדות שלהם, אבל אחרים בקבוצה כן. זה הכי קל, כי זה מה שאנחנו מכירים. גם הילדים שלי לומדים במוסדות חסידיים לכל דבר, לא ממש פרו־ציוניים".
מה גרם לכם להתאגד ביחד?
"כמוני גם אחרים היו מתוסכלים מהאנטי שעליו גדלו, והם פתחו מעין שטיבל משלהם בוויליאמסבורג. לפעמים התפללו שם בסגנון קרליבך, שלא מקובל באף בית כנסת באזור. לאט־לאט הגיעו עוד מתפללים, שחיפשו משהו חופשי יותר. זה היה הגיוני שאנשים כאלה גם ייפתחו ויתחילו לאהוב את ישראל. יש לנו קבוצת וואטסאפ עם חמישים חברים, וגם בלוג באינטרנט".
על מה מדברים בקבוצת הוואטסאפ?
"לרוב על חדשות מישראל, כל מה שקורה בארץ. אנשים מעודדים אחד את השני לעלות, ומסכימים ביניהם שהגיע הזמן לעזוב".
מה יקרה לכם אם יתגלה שאתם זוממים לעלות לישראל, ועוד ממניעים ציוניים?
"סביר להניח שיעיפו את הילדים מבתי הספר, וכשיגיע הזמן לעשות שידוכים אף אחד לא יסתכל עליהם. גם הילדים שלי, שלא לומדים במוסדות סאטמר, יכולים להיות מועפים ממסגרות החינוך שלהם".
כל חברי הקבוצה הם גברים. 90 אחוז הינם חסידי סאטמר או גדלו ככאלה, השאר מגיעים מחסידות באבוב ומחצרות נוספות שאינן ידועות באהדה למדינת ישראל. לעתים הם מקיימים מפגשים ודנים בנושאים אידיאולוגיים ובתוכניות פרקטיות. "עכשיו אנחנו עובדים על מציאת מקום לעלות אליו ביחד", מספר אהרן. "חלק מהחברים ביקרו בישראל והלכו לבדוק שכונות ויישובים. גם אני הייתי בישראל בקיץ וחיפשתי מקום בעבורנו. הייתי בגבעת־זאב, פגשתי כמה תושבים, וראיתי שיש שם נוף יפה ושהמקום קרוב לירושלים. כשחזרתי אמרתי לחברים: זה המקום".
שקלתם להתיישב באחת הערים החרדיות?
"אנחנו לא מטומטמים, אנחנו יודעים שהחרדים בישראל לא מאוהבים כמונו באדמה שבה הם חיים. הם מפגינים נגד הצבא או בנושא השבת. אנחנו לא רוצים לחיות עם אנשים כאלה, ולכן ירושלים, בני־ברק או בית־שמש לא רלוונטיות בשבילנו. זה קו מאוד דק: רובנו מדברים יידיש, ולמצוא קהילה דוברת יידיש שהיא לא אנטי־ציונית זה מאוד קשה. אם אתה לאומי, אתה לא מדבר יידיש".
ואתם רוצים להמשיך לדבר יידיש?
"זו השפה היחידה שהנשים והילדים שלנו מכירים כיום. יש כאלה שמדברים מעט אנגלית, אבל לא הרבה. לכן גם להשתלב בבתי ספר יהיה לא קל. כרגע הכוונה היא למצוא מוסד נייטרלי, שהוא לא בעד ולא נגד הציונות. אפשר גם לפתוח בית ספר לבד, אבל זה קשה מאוד".
מה בעצם מונע מכם לקום עכשיו ולעלות?
"פרנסה. כולנו אנשים עובדים, ולא כל אחד יכול לנטוש הכול ולקוות למצוא עבודה בארץ. זה אתגר גדול".
בכך מתחדד הבדל נוסף בין הקהילות החרדיות בישראל לבין אנשי "זורח": אלה האחרונים לא מתכוונים לחיות כאברכים. "אנחנו רוצים לעבוד, להתפרנס, להיכנס לעולם העסקים והעשייה. החרדים בישראל לא רגילים לעבוד, זו תרבות אחרת. בארה"ב כולם עובדים, אין מנטליות של לשבת בכולל".יש ביניכם כאלה שמתכוונים לעסוק בחקלאות, כמו החלוצים של פעם?
"יש כמה שחולמים לחיות ביהודה ושומרון ולהחזיק חווה משלהם. במציאות זה כנראה פחות אפשרי, כי הילדים שלנו לא רגילים לחיים כאלה. אנחנו מדברים על זה יותר בצורה נוסטלגית".
רמת ההתמצאות שהוא וחבריו מגלים בפוליטיקה הישראלית, מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. כבר בפגישתנו הראשונה, לאחר ויכוח סוער על הבחירות בישראל, אמר לי אחד מהם בלי למצמץ: "אנחנו מאוד אוהבים את משה פייגלין. לצערנו הוא לא נכנס לכנסת, אז חלק מהחבר'ה שלנו תומכים באלי ישי, אחרים בנפתלי בנט. החבר'ה שלנו יותר ימין מבנט, חלק אפילו בכיוון של כהנא", אומר לי כעת אהרן. "אני יותר פרגמטי. אני מעריך את בנט כי הוא הגיוני והוא מושך סוגים שונים של יהודים - דתיים, דתיים־לייט, חרדים, חילונים". אהרן, שהיה זה ששכנע את שאר חברי הקבוצה להתראיין, סיפר לי בשיחותינו הרבות כי הוא מקווה שבקיץ הקרוב הגרעין הראשון של "זורח" כבר יעלה ארצה. כשדיברנו השבוע, הוא נשמע מעט פחות אופטימי. "כנראה זה לא יקרה כל כך מהר", הוא אומר, "אבל אני רוצה לעלות גם בלי קשר לקבוצה. אני מבין שזה ייקח להם שלוש־ארבע שנים מהיום, ואני לא רוצה לחכות. אני מוכן, אשתי מוכנה, הילדים מוכנים. אני מגיע".איך אשתך התחברה למהלך הדרסטי?
"אני הייתי זה שפתח אותה לרעיון של עלייה. כסאטמרית אמיתית היה לה קשה בהתחלה, אבל עשינו טיול לישראל והיה מאוד נחמד. אז אנחנו נעלה לבד וזו תהיה חוויה קשה, אבל כך נוכל לעזור לאחרים". הוא מבקש לנצל את ההזדמנות הזו ולפנות לעזרה מעל דפי העיתון: "אם יש ארגון כלשהו שיכול לכוון אותנו וגם לסייע כלכלית, זה ממש יעזור לנו".
לקבוצת "זורח" אין מנהיג רוחני, והם מחפשים אדם כזה, רב מוסמך שיעמוד בראש הקהילה. עם זאת, בשיחות איתם עולה שמו של שבתאי (35), תושב שכונת מאנסי שבניו־יורק, המשמש בעבורם כמנהיג הלא־רשמי. הוא עצמו מקבל עליו בלית ברירה את התפקיד. "למדתי מאחד הרבנים שלי שיש שתי תכונות למנהיג: לדעת להוביל כשאין אף אחד שמוכן לעשות זאת, אך גם לדעת לסגת כאשר אחרים מבקשים להוביל", אומר לנו שבתאי. "אז כשאף אחד לא מוביל, אני מוכן ומזומן להיות שם. מאידך גיסא, אין ממש קהל שמובל, אז אני יותר משמש כמוביל של רעיון, ומחכה ליום שבו יגיע מישהו אחר וייקח את מקומי".
יש לך רב שאתה נוהג לפנות אליו?
"תמיד חייתי במציאות מאוד עצמאית, ואף פעם לא ביקשתי הכוונה או הדרכה, בניגוד לאחוז גדול מקהילתנו. אבל סוף־סוף מצאתי לעצמי רב שמכיר את שני העולמות, של תורה ושל לימודי חול, אדם שחושב מחוץ לקופסה ואוהב את האמת. גם ממנו למדתי להיות עצמאי ולחשוב, לא להיות מובל כמו זומבי".
"הרב הנוכחי שלי לומד ומחזיק מכל הצדיקים, הוא מסוגל לצטט מכל אחד - החל מהרב יואל טייטלבוים וכלה ברב קוק, באותה הנשימה. הוא זה שהכיר לי את ספרי הרב קוק, אשר האירו את חיי בצורה משמעותית. אני גם רואה ברב אליעזר מלמד את פוסק ההלכה שלי. ספריו הם משב רוח רענן וייחודי, ואני נמשך אליהם מאוד".
גם שבתאי גדל והתחנך על ברכי האמונה כי מדינת ישראל היא מקור כל הרוע. "כילד ידעתי מעט מאוד עובדות על ישראל, בעיקר כאלה שהוצגו בצורה מסולפת בכלי התקשורת הסאטמריים", הוא מספר. ציפו מאיתנו לא לשאול שאלות על התיאולוגיה האנטי־ציונית, ואנחנו פחדנו להיות מוגדרים כ'אפיקורסים'. עם זאת חשוב לציין שהיינו מתונים יותר מנטורי קרתא".מה גרם לך להתעניין בישראל ובציונות?
"אין רגע מסוים או סיפור שחיבר אותי לישראל. זה קרה במהלך כמה שנים, אחרי שנחשפתי לאנשים שחיים את היהדות בצורה אחרת וראיתי את הצבע והיופי שלהם. התעשַתּי והתחלתי להסתכל על התיאולוגיה הסאטמרית מזווית אחרת. התחלתי ללמוד תנ"ך בראש פתוח, וראיתי את המילים של השם - שאנחנו אומה שצריכה להפיץ את האור בעולם כדי שהאנושות תחזור אל בוראה, ושהמשימה הזו צריכה להתקיים במולדתנו. המילים של התנ"ך ושל חז"ל והספרים הקדושים מכל השנים החלו להתחבר זו לזו כמו חוליות בשרשרת, והמחישו לי כי עלינו לעלות לארץ ישראל".
הוא כן יודע להצביע על הנקודה שבה הבין שהוא וסאטמר כבר לא. "זה קרה כשהתחולל הפיצול בחסידות. אני הייתי שם בבית הכנסת באותו יום, ורציתי פשוט להקיא. באותו רגע הורדתי מעצמי וממחשבתי את התווית 'סאטמר'. המריבה המטופשת הזאת עצבנה אותי. פתאום כל מה שהיה קדוש הפסיק להיות כזה, כל דבר הפך לכלי במאבק, לרבות תפילות, בתי כנסת ורבנים. אני לא מנסה להיות רק שלילי, ואני מסכים שיש היבטים טובים רבים לקהילת סאטמר, אבל זה דחה אותי".איך אתה מגדיר עצמך היום?
"בלב אני מכנה את עצמי 'חסידי לאומי'. ילדיי לומדים במוסדות חסידיים שאף אחד מהם לא מזוהה עם סאטמר באופן רשמי, אך הם מושתתים על אותם ערכים בסיסיים. סאטמר היא החסידות הדומיננטית בשכונה, והיא שקובעת את סדר היום".
שבתאי אומר כי אינו חושש מהתגובות בחסידות סאטמר לקיומו של ארגון "זורח": כל יהודי יכול להיקרא אפיקורס על ידי קבוצה זו או אחרת. תמיד יהיה מי שיתייג אותך בצורה מסוימת. אך ישנם שני סוגים של אפיקורסים, כאלה שדבקים בכתבי הקודש וכאלה שלא, ואני מעדיף להיות האפיקורס שדבק בדבר השם.
"יש בעיה בגישה של סאטמר. זו תיאולוגיה מאוד סבוכה, והיא קשה ללימוד ולהעברה מדור לדור. האדמו"ר מסאטמר היה צריך לקבץ הרבה מאוד מקורות כדי לתמוך בעמדתו. אולי חמישה אחוזים מחסידי סאטמר יגידו שהם מבינים לעומק את השיטה, וגם מתוכם לא כולם באמת מאמינים או מבינים. שאר החסידים כלל אינם מבינים את התיאולוגיה. הטענה שלהם היא 'הרבי מסאטמר היה תלמיד חכם גדול, ואם הוא אמר כך, צריך לסמוך עליו'. בכל שנותיי בישיבה של סאטמר לא העבירו שיעור רשמי אחד על 'ויואל משה' (ספרו של הרב יואל טייטלבוים, שפורש את משנתו האנטי־ציונית – צ"ק). מובן שגם החומר הנגדי, של אבות הציונות, לא נלמד. אתה ממש לא רוצה להיתפס לומד ספרים כאלה".
אשתך זורמת עם הכיוון שבחרת? היא מוכנה לעלות לישראל?
"עוד לא ממש, אך היא פתוחה לדיון בנושא. היא אף פעם לא הייתה בישראל, וכרגע השאלה היא האם נגיע לבקר בארץ לפני שנחליט על מועד עלייה. אשתי גם קשורה יותר לקהילה ולמשפחתה, כמו רוב הנשים בעצם. אין ספק שזו משוכה שנצטרך להתגבר עליה כשמועד העלייה יתקרב".
אתה באמת חושב שעלייה קבוצתית של כולכם היא רעיון מציאותי?
"עם שיווק נכון ותמריצים - כן, בהחלט יש סיכוי לעלות כקבוצה הומוגנית. במידה מסוימת זה גם יהיה קל יותר, בגלל שאנחנו רגילים לחיות כקהילה. נדיר מאוד אצלנו שמישהו פורש כנפיים ויוצא לדרך עצמאית. זה יהיה קל יותר גם לנשים, כי תהיה להן חברה, וגם לגברים, שיוכלו יחד להקים עסקים. לא שאני חושב שכולנו נעלה על מטוס באותו תאריך, אך נוכל להגיע לאותה קהילה תוך פרק זמן של שנתיים־שלוש".
כשאני שואל את שבתאי מה עמדתו לגבי גיוס לצבא, התשובה שלו נחרצת. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" הוא מצטט את הפסוק מספר במדבר. "אני משבט לוי, שהיה תמיד בשורה הראשונה, עם ארון הברית וחרב שלופה. עד שסנהדרין של 72 חכמים יקום, כנראה צה"ל הוא הארגון הקדוש ביותר בעם ישראל. ואם ישנן בעיות דתיות בתוך הצבא, זה ייפתר רק על ידי תקשורת והשתתפות בנשיאה בנטל, לא על ידי בריחה.
"האם הייתי רוצה שבני יסכן את חייו? לא, אך אני גם לא רוצה לראות ילד יהודי אחר נפגע. בהחלט אתגאה בכך שילדיי ישרתו את עם ישראל. יחד עם זאת אני מסכים עם דעתו של משה פייגלין, שצה"ל צריך להיות צבא של מתנדבים, בלי גיוס חובה".
יעקב (40), אב לשישה שעוסק בעיצוב, בהחלט לא שש להתראיין. טרם הסכמתו לשוחח הוא מציג לי שאלות רבות, מנסה להבין אם יש אג'נדה נסתרת מאחורי הכתבה. רק לאחר שהשתכנע שמדובר בנציג של כלי תקשורת ציוני דיו, הוא מסכים לדבר, והעובדה שמדובר באדם יצירתי ניכרת היטב במילים שהוא בוחר.
"אני גר בירושלים", מספר יעקב, וממהר להסביר: "אני תקוע בבורו־פארק, אבל זה עניין זמני. מבחינתי אני חי בישראל. אני לא מתכנן להיות 'עולה חדש' אלא 'תושב חוזר' - שחוזר לארץ אחרי אלפיים שנות גלות".
"גדלתי כחסיד סאטמר, וגרתי בקריית־יואל כמה שנים טובות. אני עדיין קשור לסטאמר, יש לי הרבה חברים שם וכמובן משפחה. ילדיי לומדים במוסדות של החסידות. אני מבין מאיפה אנשי סאטמר מגיעים, ולמה הם פועלים כפי שהם פועלים. אני רואה את החלקים הטובים, אבל גם את אלה שלא".
מה החלקים הטובים של סאטמר?
"כמו כל החרדים, הם מנסים להתחבר לעבר בצורה מסוימת, ורוצים חיים של רוחניות בלי חיבור לחיים האמיתיים. מבחינתם, ביזנס זה ביזנס ותורה זה תורה, אין קשר ביניהם".
אחד מילדיו נכנס לרכב, ויעקב מבקש לסיים את שיחתנו הטלפונית. כמה שעות לאחר מכן אנחנו ממשיכים אותה. "אני לא מדבר עם הילדים שלי ברמה הפרקטית של מַעבר לישראל", הוא מסביר. "אם אגיד להם כרגע את האמת, הם ימרדו. עד שלא יסתדר הכול, ונמצא פתרון לעלייה שלנו, אני לא יכול לספר להם".מה הייתה הציונות בשבילך לפני שהצטרפת ל"זורח"?
"החיבור לישראל היה בתוכי כל הזמן, אבל לא הפגנתי זאת כלפי חוץ. כשפתחתי גמרא או חומש, תמיד רציתי ללמוד על ארץ ישראל. בישיבה, כשהגעתי לדף במסכת גיטין שמוזכרת בו העיר עכו, ניסיתי להבין איפה היא ממוקמת על המפה. כל החברים צחקו עליי, אמרו לי 'אתה לא לומד עכשיו גיאוגרפיה'. אבל מבחינתי זו התורה האמיתית, לא לימוד מטאפורי".
השתתפת בהפגנות נגד ישראל?
"האמת שממש לאחרונה הגעתי להפגנה כזו במנהטן - לא הייתי בהפגנה עצמה, אלא עמדתי ליד ודיברתי עם כמה חברים, הקשבתי לרבנים. עד שלא אהיה בישראל, בגן עדן מוגן עם ילדיי, אני צריך לכבד את הקהילה שלי".
בארץ הוא ביקר לראשונה בתקופת לימודיו בישיבה. "הסתכלתי על שמות הרחובות, ראיתי שלאחד מהם קוראים 'חפץ חיים', והתרגשתי מזה. כל דבר קטן שלכם הוא מובן מאליו, אותי הוא מרגש. אמרתי לחברים שלי 'אברהם אבינו צעד פה', והם צחקו עליי. בישיבה ניסיתי לדבר עברית, ללמוד את השפה, וגם על זה הבחורים צחקו. אבל ברוך השם, למדתי קצת". **********************
''לאחרונה הייתי בהפגנה כזו. עד שלא אהיה בישראל, בגן עדן מוגן עם ילדיי, אני צריך לכבד את הקהילה''. הפגנת החרדים בניו יורק צילום: איי.אף.פי
אנחנו עוברים לכמה משפטים בעברית. "חסר לי אוצר מילים", הוא מתנצל, אך מצליח להתבטא היטב בשפה הזו, דבר שכלל אינו מובן מאליו בעבור חסיד סאטמר.
אתה מגדיר את עצמך היום ציוני?
"אני מאמין בתנועה הציונית, אבל לא הייתי רוצה להיות מוגדר בקטגוריה מסוימת. אומרים שגם הרב שרגא פייבל מנדלוביץ' (רב חרדי שהנהיג את הקהילה היהודית־דתית באמריקה עד פטירתו בשנת 1948) היה ציוני גדול, אך צנזרו הרבה מהדברים שלו כדי שלא ייתפס ככזה.
"כשהייתי קטן הבנתי שהתנועה הציונית תקועה בבוץ, לא מתקדמת. הקימו מדינה, פיתחו אותה, ואז נתקעו. אין כיוון. לאחרונה ראיתי את כל העיסוק בהר הבית ובבית המקדש, ואני מבין שיש לאן להתקדם. הרי רבנים כמו קלישר (הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות) דיברו על בית המקדש ועל הקמת סנהדרין".
אני מבין שממש למדת את יסודות הציונות.
"בטח. אגב, לא רק החרדים לא יודעים על ציונות, גם הדתיים־לאומיים לא יודעים. כשהייתי בארץ דיברתי עם מתיישבים בשומרון, וראיתי שהם לא מכירים את ההיסטוריה שלהם. רוב החבר'ה הדתיים־לאומיים לא יודעים מה זו ציונות אמיתית. הם מכירים בעיקר את הרב קוק. הזכרתי את השמות של המושבות, את שמות החלוצים, את מבשרי הציונות - והם לא הכירו. הם מתיישבים שם פשוט כי הרב בישיבה אמר להם ללכת לשם. הם לא באמת למדו את הסוגיות לעומק".
יעקב עצמו למד את תורת הרב קוק לבד. "יש המון ספרים שלו ושל אחרים שלמדתי", הוא מספר.
אתה מחביא את הספרים האלה, שהילדים לא יראו?
"ספרים בעברית או ספרים ציוניים - בטח שאני מחביא".
מה אשתך חושבת על עניין העלייה?
"היא אומרת כבר כמה שנים 'העיקר שאתה יהודי דתי, תעשה מה שמתאים לך'. אבל עכשיו כשהגענו לתכל'ס, לפרקטיקה של העלייה, היא פחות שמחה. אני בטוח שעמוק בפנים היא כן שמחה, אבל על פני השטח, המאבק לא פשוט".
ההורים שלך יודעים?
"כן. זה לא פשוט להם, אבל גם הם רוצים לראות משהו קורה. כולם עדים לאתגרים של החברה החרדית היום".
את קבוצת "זורח" הכיר יעקב דרך האינטרנט, ובשנתיים האחרונות החל להשתתף בפגישות. "אנחנו מדברים על 'למעשה' – למשל, האם להקים קהילה משלנו, או להתחבר למה שקיים? בפגישתנו האחרונה דיברנו על כך שהנשים שלנו לא תומכות בעלייה. נשמעה הטענה שאם הן לא מסכימות, זה כנראה כי הן מרגישות שאנחנו לא שלמים עם זה. אנחנו איפשהו בין החרדי לדתי־לאומי. אנחנו חרדים, אבל חושבים כמו אנשי המזרחי. מצד שני, לא נסתדר ביישוב דתי־לאומי.
''הציבור הדתי־לאומי נלחם כל הזמן לא להחזיר שטחים. זה אבסורד, צריך לדבר על סיפוח שטחים נוספים''. חסידי סאטמר צילום: ישי פליישר
"כרגע המסקנה היא שאין מקום שמתאים לנו מבחינת מגורים. לאן שלא נלך, נהיה אאוט־סיידרים. כנראה אנחנו צריכים ליצור מקום חדש. זה יקרה, הכול עניין של זמן. אנחנו צריכים עוד אנשים שיתחברו למסר, וכשנגדל הכול יהיה פשוט יותר, גם אם עדיין לא יהיה קל".איפה בארץ היית רוצה לחיות?
"העיקר לגור בארץ ישראל, לא משנה לי איפה. מבחינתי עד דמשק. אני לא צוחק. זו בעיניי הבעיה של הציבור הדתי־לאומי, שנלחם כל הזמן לא להחזיר שטחים. זה אבסורד, צריך לדבר על סיפוח שטחים נוספים. ואם להיות פרקטי: אני מעדיף מושב, מקום שאפשר לנטוע בו עצים, לקיים מצוות התלויות בארץ. החרדים מנותקים לגמרי מהעיסוק הזה. אם הם רוצים לקיים את מצוות השמיטה, הם חייבים להיעזר בדתיים־לאומיים".
מה לגבי שירות בצבא?
"היינו רוצים לשלוח את ילדינו לצבא, אבל העובדה היא שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינה דתית. צריך לנסות למצוא משהו, לסדר מסגרת מתאימה, כמו שהשליחות של הצעירים החב"דניקים נחשבת מקבילה לשירות צבאי".
אבל בכל מקרה. אתם מעוניינים לתרום.
"זה ברור, אין שאלה. זו זכות וחובה".
"אני קורא להם 'חלוצים', ראשי תיבות של 'חרדי, לאומי, ציוני", אומר ישי פליישר, פעיל עלייה ואיש ערוץ הרדיוVoice of Israel , המשדר מהארץ לעולם. לראשונה הוא פגש חבר ב"זורח" במהלך הרצאה בניו־יורק. "הוא ניגש אליי ואמר לי 'אני סאטמר'. דיברתי איתו, והייתי בהלם. לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שהוא גם ציוני. בהמשך הקבוצה הזמינה אותי לברוקלין להרצות בפניהם".
מאז משמש פליישר כיועץ של הקבוצה לענייני עלייה וכאיש הקשר שלהם עם ישראל. בין היתר הפיק להם סדר ט"ו בשבט למהדרין. "הבאתי פירות מארץ ישראל, והיה שם רגש עצום. אתה נכנס לאזור מאוד חרדי באמצע ברוקלין, ומגיע לכניסה תת־קרקעית לבניין, מעין מרתף. ופתאום אתה מוצא את עצמך בעולם אחר לגמרי, שיש בו אהבה למדינת ישראל, כאילו לא היה אי פעם פילוג בין החסידות לציונות.
"הם אנשים מאוד מוצלחים", מוסיף פליישר. הדימוי שיש לנו פה, של חרדים שלא עובדים, לא נכון במקרה הזה. הם אנשי עסקים ממולחים, בעלים של חברות טלפונייה או חברות גרירה. והם ציונים בכל מובן המילה - רוצים לחיות בארץ ישראל, לממש את הציונות ולשרת בצבא. במרתף שבו הם נפגשים תוכל לראות ספר של הרב קוק נשען על ספר של הרבי מסאטמר. אותי זה ריגש מאוד".
מה לדעתך מונע מהם להגשים את החלום?
"מכיוון שהם חיים בחברה מאוד מסודרת, קשה להם לשבור החוצה מהנוחות. יש להם מערכת משומנת לגידול הילדים, יש מוסדות חינוך, יש פרנסה, ובעיקר הנשים לא יכולות להשתחרר מהמערכת הזאת. הם מין כלאיים שלא קיים בארץ - רוצים ללמד את הילדים שלהם ביידיש, להמשיך להתלבש בסגנון חסידי, אך לא להיות חלק מהמערך החרדי הקיים. אין חברה כזאת בישראל".
יש להם סיכוי להצליח ולהקים בארץ קהילה משלהם?
"סיכוי גדול. הם אנשים חרוצים שיודעים טוב מאוד לעבוד, לבנות לעצמם בית כנסת ועסקים. כשהפריצה תתחיל, זה יהיה אפשרי. אם זה לא יקרה, הם אף פעם לא יהיו מסופקים כבני אדם. כי הם יודעים שזו האמת".
מה הייתם רוצה שהישראלים יידעו עליכם? אני שואל את חברי הקבוצה. "ישנה קהילה קטנה אשר עומדת לעגון בקרוב בחופים שלכם", אומר שבתאי. "קהילה של אנשים שלוקחים את חייהם
הכלכליים ברצינות רבה, ומוכנים לעבוד בסוגים רבים של עבודות כדי להתפרנס ולתמוך בסביבה שלהם. אנחנו מוכנים ומזומנים לעשות שינוי, לשאת בנטל, לתת מהכישרונות שלנו לארצנו ולעמנו. המפתח הוא חינוך ותמריצים. החיים בתרבות אנטי־ציונית השאירו את חותמם עלינו, אך אפשר לתקן זאת על ידי חינוך ומדיה חברתית. הדור הצעיר פתוח לשינוי, מוכן למשמעות עמוקה יותר, רוצה להפוך את העולם הזה לטוב יותר.
"כל תמריץ לדיור בר־השגה יסייע למאסות של אנשים להגיע ולבנות את חייהם מחדש במולדתנו. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחירי שוק נמוכים יותר, במשכנתא או בהנחות מיסוי. יש לנו צרכים ייחודיים, שמערכת העלייה הנוכחית לא יכולה לספק לנו, אלא אם תיעשה התאמה מצד ממשלת ישראל. בתמורה אנחנו מבטיחים לתרום לחברה הישראלית, כך שלבסוף מדובר ב-Win-Win Situation". יעקב מבקש להעביר מסר לרשויות בישראל: "כבר עשרות שנים שלא מגיע מידע מהארץ לקהילה שלנו. לקהילה החרדית כאן אין שום דרך לדעת מה הציבור הציוני חושב, במה הוא מאמין, כי העיתונות שלנו חוסמת כל דבר שקשור לישראל או לציונות. כשהייתי בשומרון ראיתי את העלונים בבתי הכנסת - אם רק היו שולחים אלינו כאלה עלונים ביידיש, הציבור החסידי היה פחות מנותק".יש מידע באינטרנט.
"נכון, אבל האינטרנט כל כך גדול, צריך ממש לחפש בנרות. בעיה אחרת היא שהמידע הקיים הוא בעברית או באנגלית, והרוב אצלנו לא מדברים לא את זה ולא את זה. חייבים למצוא מידע ביידיש. צריך גם עיצוב מתאים. אם הממשלה הישראלית רוצה למכור מוצר, צריך לעצב אותו כך שיתאים ללקוח".
אם הייתם מצטלמים לכתבה הזאת בפנים גלויות, מה היו התגובות בקהילה?
"ברור שיהיו כאלה שייקחו את התמונות שלנו ויהפכו אותן לפשקווילים. מצד שני, יש כל כך הרבה אנשים שמתחילים להתעורר ולהבין שזו לא הדרך, ואולי זה יגרום להם להצטרף אלינו. אין לדעת. אולי החשיפה סוף־סוף תשבור את המחיצות ומשהו יקרה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.