״מה תרצו, שאנשים יגידו כשהם באים לבית חב"ד?״, זו הייתה השאלה הראשונה ששאל אותנו דני אדריכל הפנים, כשהוא נכנס לפני כמה שנים לאתר הבניה של בית חב"ד העתידי. דבורה ענתה: ״דבר ראשון, שיגידו ׳וואוו׳, ואחרי כמה דקות של שהות, שיגידו ׳נעים פה, יש פה הרגשה של ׳היימיש׳, הרגשה של בית׳״. והם הצליחו. דני, בעזרתה של דבורה, השיגו את היעד. אנחנו עדיין צוחקים כל פעם, כשאנשים שנכנסים בפעם הראשונה לבית חב"ד אומרים בדיוק את המילים הללו... ׳וואוו׳ ואז, ׳יש פה ממש הרגשה ביתית..׳
בשבוע שעבר התקיים בבית חב"ד אירוע פרטי של משפחה מהקהילה.
מישהי מהאורחים נגשה אלי, ואחרי ה׳וואוו׳ וה׳היימיש׳ אמרה: אבל למה קניתם
ריהוט כל כך יקר? זה לא בית פרטי, זה בית חב"ד, מקום ציבורי, פה מספיק גם
ריהוט זול יותר.. חייכתי ואמרתי, זה הרי בית חב"ד, זה מייצג את הרבי
מליובאוויטש, זה חייב להיות מכובד.
לא סיפרתי לה, אבל היא החזירה אותי באחת 26 שנה לאחור. ילד בן 12 הייתי, כשהלכתי עם אבא שלי לביקור בביתם החדש של ידידים שלו. היה זה בית חדש, והם הראו לנו בהתרגשות את הפאר וההדר, את השיש על הרצפה והריהוט היקר. אפילו על הברזים המעוצבים בחדר האמבטיה קיבלנו הרצאה. אני מאוד התפעלתי, ׳וואוו׳ אמרתי כל כמה דקות. כששבנו הביתה לכפר חב"ד, ראיתי את אבא יושב ישיבה אופיינית במטבח עם כוס תה, שקוע בהרהורים. התיישבתי על ידו. תמיד אהבתי את הרגעים השקטים הללו, כולם ישנים, הכל שקט, והנה עוד מעט אדובב אותו ואשמע קצת על ילדותו, גם על יהדותו ברוסיה של סטלין. אבל לא הפעם, הפעם אבא לא סיפר, הפעם הוא ישב ובכה בשקט, וכשהתיישבתי הוא רק הביט בי במבט חודר ואמר מעומק ליבו: ״זלמנקע, ראיתי שהתפעלת מהשיש ברצפה, ראיתי שהתלהבת מהברזים היוקרתיים. תשמע טוב, בבית חב"ד שיהיה לך בעזרת ה' תשים שיש על הרצפה, גם ריהוט יקר וברזים מעוצבים, אבל לא בבית שלך! לעושר והדר חומרי אין מקום בבית של חסיד, לא בשביל זה מסרנו את נפשנו ברוסיה, לא בשביל שיש על הרצפה בבית, לגמרי לא!״
זהב, כסף, נחושת ויריעות עור יקרות ומעוצבות ביקש הקב"ה ממשה לקחת מבני ישראל "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן", והכל בשביל לקיים את "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כי כשאדם נותן את ה'חומר' היקר ביותר שיש לו לבית ה', זה סימן שהוא מבין שעושר והדר חומריים, אינם אלא אמצעי בכדי לקדש ולהאיר את העולם. וכשם שהזהב החומרי, שנתרם למשכן נעשה קדוש, נעשה משכן לה', כך גם את שאר דברי החומר שיש לנו בחיינו, נוכל לקדש על ידי שנדע לעשות בהם שימוש נכון, שימוש קדוש. כפי שאמר לי פעם יהלומן אמריקאי בשעה של משבר כלכלי: לא כואב לי על עצמי, אני אסתדר, כואב לי על האנשים והמוסדות שזקוקים לי ואני לא יכול לתת להם.
שבת שלום,
זלמן וישצקי
לא סיפרתי לה, אבל היא החזירה אותי באחת 26 שנה לאחור. ילד בן 12 הייתי, כשהלכתי עם אבא שלי לביקור בביתם החדש של ידידים שלו. היה זה בית חדש, והם הראו לנו בהתרגשות את הפאר וההדר, את השיש על הרצפה והריהוט היקר. אפילו על הברזים המעוצבים בחדר האמבטיה קיבלנו הרצאה. אני מאוד התפעלתי, ׳וואוו׳ אמרתי כל כמה דקות. כששבנו הביתה לכפר חב"ד, ראיתי את אבא יושב ישיבה אופיינית במטבח עם כוס תה, שקוע בהרהורים. התיישבתי על ידו. תמיד אהבתי את הרגעים השקטים הללו, כולם ישנים, הכל שקט, והנה עוד מעט אדובב אותו ואשמע קצת על ילדותו, גם על יהדותו ברוסיה של סטלין. אבל לא הפעם, הפעם אבא לא סיפר, הפעם הוא ישב ובכה בשקט, וכשהתיישבתי הוא רק הביט בי במבט חודר ואמר מעומק ליבו: ״זלמנקע, ראיתי שהתפעלת מהשיש ברצפה, ראיתי שהתלהבת מהברזים היוקרתיים. תשמע טוב, בבית חב"ד שיהיה לך בעזרת ה' תשים שיש על הרצפה, גם ריהוט יקר וברזים מעוצבים, אבל לא בבית שלך! לעושר והדר חומרי אין מקום בבית של חסיד, לא בשביל זה מסרנו את נפשנו ברוסיה, לא בשביל שיש על הרצפה בבית, לגמרי לא!״
זהב, כסף, נחושת ויריעות עור יקרות ומעוצבות ביקש הקב"ה ממשה לקחת מבני ישראל "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן", והכל בשביל לקיים את "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כי כשאדם נותן את ה'חומר' היקר ביותר שיש לו לבית ה', זה סימן שהוא מבין שעושר והדר חומריים, אינם אלא אמצעי בכדי לקדש ולהאיר את העולם. וכשם שהזהב החומרי, שנתרם למשכן נעשה קדוש, נעשה משכן לה', כך גם את שאר דברי החומר שיש לנו בחיינו, נוכל לקדש על ידי שנדע לעשות בהם שימוש נכון, שימוש קדוש. כפי שאמר לי פעם יהלומן אמריקאי בשעה של משבר כלכלי: לא כואב לי על עצמי, אני אסתדר, כואב לי על האנשים והמוסדות שזקוקים לי ואני לא יכול לתת להם.
שבת שלום,
זלמן וישצקי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.