אחי ורעי,
על החיוב של המלך לכתוב לעצמו ס"ת שיהיה עמו כל ימי חייו
'למען ילמד ליראה את ה"א לשמור את דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה
לעשותם', שואל הנצי"ב למה ייחד הכתוב חיוב הלימוד וקיום המצוות למלך בלבד,
הלא כל ישראל מחויבים בכך. ומיישב בזה"ל: "מכל מקום המלך מחויב להשקיע דעתו
יותר בזה". וממשיך לדייק את הלשון המשולשת: 'דברי התורה' זו תורה שבכתב,
'חוקים האלה' - תורה שבע"פ, ו'לעשותם' הכוונה "להעמיד על תיקונם ע"י
אחרים", היינו ליישמם בפני העם.
חשבתי שיש בנותן טעם להוסיף לדבריו את דברי הרמב"ם המפורסמים (בהלכות מלכים): "על הסרת לבו [של מלך] הקפידה התורה... שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם, שנאמר כל ימי חייו".
להמשך כנסו כאן:
ר"ל הואיל והוא מאחד את כל העם, יש לו אחריות כלפי כולם. ואולי בעומק יותר פנימי, למה דימהו ללב, שהרי הלב מאחד את כל הקצוות, הרי מלך ר"ת מוח לב כבד, מרום המעלות עד המגושם ביותר.
איך אפשר ליישם אותם רק אחרי לימוד הדק היטב תושבע"פ עם כל הלב, כל החושים, אזי ורק אז אפשר ליישם אותם. וזהו הדמיון שדימה החכם מכל אדם: פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר חפץ [ה'] יתנו, היינו הלב מסמל את רצונות
רש"י על הפסוק (סוף וישלח) ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות' מביא חז"ל שלושה מוחלין להם: והעולה לגדולה, מסביר מהר"ל מפראג על אתר: שהעולה לגדולה נעשה כברייה חדשה, מתחילה היה "יחיד" ואחר שעלה לגדולה "נחשב כמו הכלל".
מן הצורך לבאר מהו ההבדל המהותי בין יחיד למלך שלבו לב כל העם, הרי שניהם לומדים ומיישמים אותו הלכה למעשה. אלא שהיחיד לומד לעצמו ואינו צריך להתאימו ולתרגמו כלפי הצרכים של כל אחד ואחד. לעומתו, המלך הוגה בתורה בצורה שונה לגמרי, בכך שבכל לימוד חיובו להתמודד עם צורכי הפרט והכלל, לחדור לנבכי השאלה בכל ממדיה, שכמובן שלכל פרט עם טבעו והוויות, וכל שכן כל ציבור ועיר מורכב בצורה שונה.
החת"ס [ראש הפרשה] מסביר באופן פנימי את חיוב העמדת בית-דין בכל עיר, בהקדם קושייתו: "לכאורה היה יותר ראוי אם דייני שבט זה ידונו אנשי שבט אחר, ולא ידון את בני שבטו", ועל כך מיישב על פי האריז"ל ישנם "סוד י"ב צירופי הוי"ה יתברך הם נגד שנים עשר השבטים ושנים עשר שערים בשמים מכוונים לפי השבטים, כל שבט עם שער שלו ומנהג שלו "לכן מה שנדון על שבט זה לא יהא נדון לפי ב"ד של שבט אחר" ולאור זאת מדויק סדר הכתוב רק "אז ישפטו העם משפט צדק, ולא ידון ב"ד של שבט זה על פי מנהגיו את שבט האחר... ואפילו בדיני ממונות אשכחן כן... וצריך כל בית דין לשפוט לפי מנהג שבטו".
אולי אפשר להעלות רעיון שדרך לימוד ייחודי זה של המלך מרומז בשני הס"ת שחייב המלך להיות ברשותו, הגמרא (סנהדרין כא ע"ב) שואלת מה ההבדל בין מלך לשאר העם הרי כל ישראל מחוייב בכתיבת ס"ת, אלא: "אחד שהוא יוצא ונכנס עמו ואחד שמונח לו בבית גנזיו". לכאורה יש להבין, למה לו שני ספרים, מה תפקידם? מוכרחים לומר ששני הספרים ממלאים שני תפקידים: זה שמונח בבית גנזיו מרמז לתורה שהוא מתעמק בו כדי להבין אותה על בוריה, אבל השני מיועד כדי להבין בהבנה מיוחדת וכשרון מיוחד 'לצאת ולכנס עמו' היינו להנגיש את התורה לתקופתו ולמדינתו, הרי הוא יתברך משנה העתים ומחליף את הזמנים, ובעקבות זאת משתנים הטבעיים ואורחי החיים של האנושיות. בהקדם זאת נוכל להבין הלכה נוספת, הגמרא שם ממשיכה: ולא עוד אלא אפילו הניח לו אביו ס"ת מחוייב הוא לכתוב לעצמו, ובמאירי על אתר ישנו חידוש עצום, שאפילו כתב לעצמו ס"ת לפני היותו מלך, אינו יוצא עמו, וצריך לכתוב רק אחרי הימלכו!
וכל זה לרמז לנו שהמלך צריך לתאם ולתרגם את התורה למונחים בני זמננו לאור כל האמור יובן באופן פלאי למה המלך חייב להחזיקו כל היום "בזרועו" כפי שמובא בגמרא: "עושה אותו כמים קמיע ותולה בזרועו" הלא לכאורה קמיע תולים על החזה, ומן הסתם תלייה על זרועו היא תנוחה לא קלה, אלא בא זה לרמז לו היות והזרוע הוא האבר בו מבצעים את המעשה מהכוח אל הפועל, לכן ס"ת זה מזכיר לו שדרך הלימוד יהיה בצורה מיוחדת!! ממנו נגזר משפטו לכל זמן ועידן.
חשבתי שיש בנותן טעם להוסיף לדבריו את דברי הרמב"ם המפורסמים (בהלכות מלכים): "על הסרת לבו [של מלך] הקפידה התורה... שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם, שנאמר כל ימי חייו".
להמשך כנסו כאן:
ר"ל הואיל והוא מאחד את כל העם, יש לו אחריות כלפי כולם. ואולי בעומק יותר פנימי, למה דימהו ללב, שהרי הלב מאחד את כל הקצוות, הרי מלך ר"ת מוח לב כבד, מרום המעלות עד המגושם ביותר.
איך אפשר ליישם אותם רק אחרי לימוד הדק היטב תושבע"פ עם כל הלב, כל החושים, אזי ורק אז אפשר ליישם אותם. וזהו הדמיון שדימה החכם מכל אדם: פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר חפץ [ה'] יתנו, היינו הלב מסמל את רצונות
רש"י על הפסוק (סוף וישלח) ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות' מביא חז"ל שלושה מוחלין להם: והעולה לגדולה, מסביר מהר"ל מפראג על אתר: שהעולה לגדולה נעשה כברייה חדשה, מתחילה היה "יחיד" ואחר שעלה לגדולה "נחשב כמו הכלל".
מן הצורך לבאר מהו ההבדל המהותי בין יחיד למלך שלבו לב כל העם, הרי שניהם לומדים ומיישמים אותו הלכה למעשה. אלא שהיחיד לומד לעצמו ואינו צריך להתאימו ולתרגמו כלפי הצרכים של כל אחד ואחד. לעומתו, המלך הוגה בתורה בצורה שונה לגמרי, בכך שבכל לימוד חיובו להתמודד עם צורכי הפרט והכלל, לחדור לנבכי השאלה בכל ממדיה, שכמובן שלכל פרט עם טבעו והוויות, וכל שכן כל ציבור ועיר מורכב בצורה שונה.
החת"ס [ראש הפרשה] מסביר באופן פנימי את חיוב העמדת בית-דין בכל עיר, בהקדם קושייתו: "לכאורה היה יותר ראוי אם דייני שבט זה ידונו אנשי שבט אחר, ולא ידון את בני שבטו", ועל כך מיישב על פי האריז"ל ישנם "סוד י"ב צירופי הוי"ה יתברך הם נגד שנים עשר השבטים ושנים עשר שערים בשמים מכוונים לפי השבטים, כל שבט עם שער שלו ומנהג שלו "לכן מה שנדון על שבט זה לא יהא נדון לפי ב"ד של שבט אחר" ולאור זאת מדויק סדר הכתוב רק "אז ישפטו העם משפט צדק, ולא ידון ב"ד של שבט זה על פי מנהגיו את שבט האחר... ואפילו בדיני ממונות אשכחן כן... וצריך כל בית דין לשפוט לפי מנהג שבטו".
אולי אפשר להעלות רעיון שדרך לימוד ייחודי זה של המלך מרומז בשני הס"ת שחייב המלך להיות ברשותו, הגמרא (סנהדרין כא ע"ב) שואלת מה ההבדל בין מלך לשאר העם הרי כל ישראל מחוייב בכתיבת ס"ת, אלא: "אחד שהוא יוצא ונכנס עמו ואחד שמונח לו בבית גנזיו". לכאורה יש להבין, למה לו שני ספרים, מה תפקידם? מוכרחים לומר ששני הספרים ממלאים שני תפקידים: זה שמונח בבית גנזיו מרמז לתורה שהוא מתעמק בו כדי להבין אותה על בוריה, אבל השני מיועד כדי להבין בהבנה מיוחדת וכשרון מיוחד 'לצאת ולכנס עמו' היינו להנגיש את התורה לתקופתו ולמדינתו, הרי הוא יתברך משנה העתים ומחליף את הזמנים, ובעקבות זאת משתנים הטבעיים ואורחי החיים של האנושיות. בהקדם זאת נוכל להבין הלכה נוספת, הגמרא שם ממשיכה: ולא עוד אלא אפילו הניח לו אביו ס"ת מחוייב הוא לכתוב לעצמו, ובמאירי על אתר ישנו חידוש עצום, שאפילו כתב לעצמו ס"ת לפני היותו מלך, אינו יוצא עמו, וצריך לכתוב רק אחרי הימלכו!
וכל זה לרמז לנו שהמלך צריך לתאם ולתרגם את התורה למונחים בני זמננו לאור כל האמור יובן באופן פלאי למה המלך חייב להחזיקו כל היום "בזרועו" כפי שמובא בגמרא: "עושה אותו כמים קמיע ותולה בזרועו" הלא לכאורה קמיע תולים על החזה, ומן הסתם תלייה על זרועו היא תנוחה לא קלה, אלא בא זה לרמז לו היות והזרוע הוא האבר בו מבצעים את המעשה מהכוח אל הפועל, לכן ס"ת זה מזכיר לו שדרך הלימוד יהיה בצורה מיוחדת!! ממנו נגזר משפטו לכל זמן ועידן.
*
נקודה נוספת שיש להדגיש הוא גורם חשוב לשינויי מנהגים הוא המעבר וההגירות בין מדינות, שיש לחוקר אותם ביסודיות.
לדוגמה: במחקרינו זה על תנאי בקידושין, היה לנו להוכיח, שנוסף ללחץ מבפנים, גורם שדחף להעלות רעיונות של ביטול הקידושין, התווסף לחץ מבחוץ במאה ה-18, היינו ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילות, התערבותן של המדינות והממשלות בענייני המצב המשפטי האישי של היהודים. העמדת הקהילה תחת החוק הממשלתי החילוני העלה צורך וההכרח להוסיף לקידושין חיזוקים נוספים.
נקודה נוספת שיש להדגיש הוא גורם חשוב לשינויי מנהגים הוא המעבר וההגירות בין מדינות, שיש לחוקר אותם ביסודיות.
לדוגמה: במחקרינו זה על תנאי בקידושין, היה לנו להוכיח, שנוסף ללחץ מבפנים, גורם שדחף להעלות רעיונות של ביטול הקידושין, התווסף לחץ מבחוץ במאה ה-18, היינו ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילות, התערבותן של המדינות והממשלות בענייני המצב המשפטי האישי של היהודים. העמדת הקהילה תחת החוק הממשלתי החילוני העלה צורך וההכרח להוסיף לקידושין חיזוקים נוספים.
הסיפור שלנו מתרחש בשנת תקס"ה, בד בבד עם התפשטות החילון מבפנים,
וביטול האוטונומיה היהודית מבחוץ, מעמדם הרם של ראשי קהילות ישראל ירד
פלאים. מתוך חרדת הקב"ה לעם מרעיתו לבל תיכבה גחלת ישראל ולבל תיפגע הבנין
הרוחני של עם סגולה, הוא עמד ושתל בדור מטלטל זה אישי סגולה שפעלו לבל
תשתכח תורה מישראל, מורים ומדריכים שינהיגו את העם במעגלי צדק.
בעקבות כמה מכשולים שנוצרו עקב "חוק נישואין האזרחיים' שנכפה על קהילות ישראל, העלה רבה של טרייסטה רבי אברהם אליעזר הלוי רעיון נועז כדי ליישם 'הפקעת הקידושין' של עבריינים האינם מצייתים לתקנות הקהילה. למנגנון של הפקעת קידושין שהועלה כבר מאות בשנים, הוסיף הרב הלוי סניף נוסף, בכך שהכסף היה של הרב והוא מזכהו לחתן בתנאי שיציית לתקנות הקהילה ולחוקי הממשלה. אפשר להגדיר את ההבדל בעומק הגדרת התנאי, עד כה כל התנאים היו הפקעת חלות הקידושין באופן ישיר, וכנראה שלכן הראשונים היססו ליישמו להלכה. אבל אם מבטלים את מעשה הקידושין ולא את מעמד הקידושין ע"י הפקרת הכסף, הרבה יותר קל ופחות חשש.
בעקבות כמה מכשולים שנוצרו עקב "חוק נישואין האזרחיים' שנכפה על קהילות ישראל, העלה רבה של טרייסטה רבי אברהם אליעזר הלוי רעיון נועז כדי ליישם 'הפקעת הקידושין' של עבריינים האינם מצייתים לתקנות הקהילה. למנגנון של הפקעת קידושין שהועלה כבר מאות בשנים, הוסיף הרב הלוי סניף נוסף, בכך שהכסף היה של הרב והוא מזכהו לחתן בתנאי שיציית לתקנות הקהילה ולחוקי הממשלה. אפשר להגדיר את ההבדל בעומק הגדרת התנאי, עד כה כל התנאים היו הפקעת חלות הקידושין באופן ישיר, וכנראה שלכן הראשונים היססו ליישמו להלכה. אבל אם מבטלים את מעשה הקידושין ולא את מעמד הקידושין ע"י הפקרת הכסף, הרבה יותר קל ופחות חשש.
את המאמר כתבתי בהזמנה מיוחדת לכבוד הקובץ המיוחד של בית המדרש להוראה
"למען דעת" בראשות הגאון ר' רפאל קרויזר שליט"א, שיצא לאור אתמול. אני
מתכבד לשלחו לכל קהל שומעי לקחי.
נסיים בחידוש נוסף לגבי ס"ת של מלך: בספרי על אתר ישנו דיוק למילה "משנה תורה": למה נאמר משנה תורה ? עונה ה'ספרי':"שעתידה להשתנות". לפי דברינו הוא תואם ביותר, שיש להתאים ולתרגם את פסקי ההלכה כפי הכלים והמציאות שבכל דור, אלא שזו ממלאכות הקשות במקדש ורבים נכוו מכך, לכן אין לנו אלא להתייעץ על כל חידוש עם גדולי ישראל מעתיקי השמועה, ואסמכתא לכך הם דברים המופלאים של התרגום יונתן: על הפסוק וכתב לו את משנה התורה הזאת, מתרגם ה'יונתן': ויכתבון ליה סביא, ית פרשא אורייתא הדא על ספרא" פירוש המילה סביא הינו זקנים, וצ"ב הרי המצוה על המלך עצמו, אלא לאור כל מה שאמרנו שתורה זו מיוחדת לתאם את הלימוד לכל תקופה ותקופה, לכאורה דרך זו מסוכנת, לכן דרך זו צריכה להיות בהכוונת הזקנים! חידוש נוסף כתוב בתוספתא (סנהדרין) המדייק את לשון המקרא 'וקרא בו' - "הוא ולא הדיוט", היינו כרעיון שהעלינו זה עתה: רק מי שהתברך בכישרונות מתובל ביראת שמים (הרי בספרי דרשו 'למען תלמד ליראה' "תלמוד מביא לידי מעשה מעשה מביא לידי יראה"), בצירוף סייעתא דשמיא יכול להביע דעה בשאלות הרות גורל כאלו.
נסיים בחידוש נוסף לגבי ס"ת של מלך: בספרי על אתר ישנו דיוק למילה "משנה תורה": למה נאמר משנה תורה ? עונה ה'ספרי':"שעתידה להשתנות". לפי דברינו הוא תואם ביותר, שיש להתאים ולתרגם את פסקי ההלכה כפי הכלים והמציאות שבכל דור, אלא שזו ממלאכות הקשות במקדש ורבים נכוו מכך, לכן אין לנו אלא להתייעץ על כל חידוש עם גדולי ישראל מעתיקי השמועה, ואסמכתא לכך הם דברים המופלאים של התרגום יונתן: על הפסוק וכתב לו את משנה התורה הזאת, מתרגם ה'יונתן': ויכתבון ליה סביא, ית פרשא אורייתא הדא על ספרא" פירוש המילה סביא הינו זקנים, וצ"ב הרי המצוה על המלך עצמו, אלא לאור כל מה שאמרנו שתורה זו מיוחדת לתאם את הלימוד לכל תקופה ותקופה, לכאורה דרך זו מסוכנת, לכן דרך זו צריכה להיות בהכוונת הזקנים! חידוש נוסף כתוב בתוספתא (סנהדרין) המדייק את לשון המקרא 'וקרא בו' - "הוא ולא הדיוט", היינו כרעיון שהעלינו זה עתה: רק מי שהתברך בכישרונות מתובל ביראת שמים (הרי בספרי דרשו 'למען תלמד ליראה' "תלמוד מביא לידי מעשה מעשה מביא לידי יראה"), בצירוף סייעתא דשמיא יכול להביע דעה בשאלות הרות גורל כאלו.
אחתום באמרה מכוננת של החת"ס שהיה רגיל על לשונו כפי שמעידים בניו בהקדמותיהם לשו"ת: "היה שגור על פיו ביאור לפסוק והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, הכוונה כי המלך ישא בחיקו תורת ה', שם ימצא כל קורות חייו, היינו שהיפך את הכתוב: את כל ימי חייו יקרא מעל ספר תורת ה' ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.