לקבל את התורה זה לקבל גם את הפנימיות שלה. ומה זה הפנימיות של התורה? זה הקשר שלנו עם ה'. הרצונות, הכיסופים, הגעגועים. האהבה האינסופית של ה' אלינו ושלנו אל ה'. קשר נצחי, קשר של חתן וכלה. שבועות. חג שנעשו בו שתי שְבוּעוֹת: נשבע לנו הקב"ה שלא ימיר אותנו באומה אחרת. נשבענו אנחנו לקב"ה שלא נחליף אותו באל אחר (אור החיים הקדוש).
אהבה זה לעשות לכבוד ה' דברים שאנחנו לא מחוייבים בהם. אבל אנחנו רוצים. אנחנו אוהבים אותך אבא, אנחנו כל כך מתרגשים מכל מה שאתה עושה למעננו, שאנחנו ורצים להראות לך את זה. לשלוח לך מן דרישות שלום קטנות שכאלה. להצהיר כל רגע ורגע שאנחנו יהודים, שלא ויתרנו ולעולם לא נוותר על החותמת היהודית שלנו. ולכן, גם הדברים הקטנים האלה שאנחנו עושים לכבוד ה' הם חשובים. אם אין לנו כח עכשיו, אם אנחנו לא יכולים לעשות דברים גדולים, אז אנחנו יכולים להגיד מזמור תהילים אחד, לתת חיוך אחד, לנשק את המזוזה, העיקר שהצהרנו שאנחנו יהודים.
אהבת ה' עילאית ראינו אצל הרה"ק ר' יהודה סגל רוזנר הי"ד מחבר ספר 'אמרי יהודה'. כשהגיעו הגרמנים הנאצים ימ"ש וזכרם ודחסו אותו ואת כל בני ביתו יחד עם אנשי קהילתו לקרון המוות בדרכם האחרונה לתאי הגזים באושוויץ, היה זה ביום ששי לפני כניסת השבת. ובליל שבת נסעו הם עדיין באותו קרון, כשהילדים ממררים בבכי קורע לבבות, והקרון סגור ואטום ואפילה שוררת בו. אחד הנוסעים פנה לאותו קדוש ואמר לו: "רבי! יש ברשותי גפרור ונר, האם יכול אני להדליק בשבת כדי להעלות אור ולהרגיע את הקטנים המפחדים"? התחמק ממנו הרב ולא ענה לו, אך הלה לא הירפה וחזר שוב ושוב ושאל: "כבוד הרב! מה אתה אומר"?
"אנו נוסעים עכשיו ואולי זאת דרכנו האחרונה, איך אפשר להתיר לחלל את השבת האחרונה בחיינו?" שאל הרב, והקהל מסביב פרץ בבכי, וקיבל את פסק הדין באהבה. בעצם יום השבת, ה' סיון תש"ד, הגיעו הנוסעים לאושוויץ, ולמחרת, בעיצומו של חג השבועות צעדו הרב עם אנשי קהילתו לתאי הגאזים, כשאז פתח הרב ואמר: "ריבונו של עולם! ביום הזה לפני אלפי שנים נתת לנו ספר תורה אחד, והיום זוכה אתה לקבל הרבה ספרי תורה!!!". וכאן הורה לתלמידיו לברך יחד עמו את ברכות התורה, וכשהם מברכים "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו…"נכנסו כולם לתאי הגאזים ועלו בסערה השמיימה.
לקבל את התורה אפשר רק אם עושים מסירות נפש. רק אם באמת מתאמצים. רק אם עושים יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו מסוגלים. זה להתפלל שחרית, מנחה וערבית גם כשלא מרגישים והכל יבש בפנים. זה לברך ברכת המזון קצת יותר לאט וקצת לכוון. זה לעשות רצון ה' למרות שאני רוצה עכשיו לאכול, לשתות, לישון. זה לעצור את המכונית ולקחת איזה יהודי שעומד לצד הדרך גם אם אין לי כוח לאף אחד עכשיו ואני גם כל כך ממהר. זה להשקיע הרבה מחשבה והרבה תפילה איך לצאת מתאוות האכילה הזו שכל כך מעיקה עלי.
זה לעצור את המירוץ ולהקדיש 5 דקות מזמני היקר לחבר שניגש אלי אחרי התפילה. מסירות נפש זה 'נעשה ונשמע'. קודם עושים, אחר כך מנסים להבין. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך: 'נעשה ונשמע'. לתת לך את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, נעשה ונשמע זה הסמל של עם ישראל. מסירות נפש זה לא רק לשמוע, זה בעיקר לעשות, כדי שנזכה להשתנות, אנחנו לא יכולים לשמוע שיעורים ולהישאר ברמה התאורטית. לא יכולים להסתפק בחידושי תורה. צריך לחפש איך זה נוגע לי, איפה אני מונח ביחס למה ששמעתי ומזה לקבל רצונות וכיסופים. ה' תעזור לי שגם אני אזכה. כשמתאמצים מאד, כשעושים מה שנראה לכתחילה כמעט בלתי אפשרי, מקבלים שמחה.
חג שמח וכשר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.