איזהו אביון

מאת מנחם מן

הנה נתון עגום שמתפרסם בעיתוי עגום עוד יותר. במדינת ישראל כמיליון אנשים רעבים. ואם זה לא מספיק לכם אז קבלו נא את פילוח הנתונים: שלוש מאות אלף (!) ילדים מוגדרים כעניים במדינת היהודים. ובשביל לסבר את האוזן הנה לנו ההגדרה לילד רעב כפי שפרסם מבקר המדינה בכבודו ובעצמו: "הלב דואב כאשר קוראים על משפחה עם ילדים שהמקרר בביתה ריק ממוצרי מזון, או על משפחה שסיפרה כי לא רכשה פירות וירקות מפאת מצוקה כלכלית" מזעזע ומחריד. אבל מה שמפחיד עוד יותר מובא בהמשך הדברים: "שמונה מאות תשעים וארבעה אלף אזרחים, בהם כשלוש מאות ושישה אלף ילדים, דיווחו כי בשל מחסור בכסף לא אכלו לפעמים יום שלם(!!) או צמצמו את כמות הארוחות במשך כמה חודשים בשנה".

אתם יודעים, האדם באשר הוא אדם ניחן במתנת הישרדות נפלאה. חושיו החדים חזקים דיים בכדי לשרוד מול סיפור יבש עם נתונים. נסו עתה בימים החמים לספר או לחוש מהו קור חודר עצמות. נסו רק לדמיין אחרי סעודת שבת דשנה כשבטנכם מאיים להתפקע, מהו רעב. זה פשוט לא יקרה. התחושה העכשווית כוחה חזק גם מול תיאורים בתלת מיימד.  לא בכדי מסופר על רבנים גדולים וגבאי צדקה שהיו מכתתים רגליהם בשלג ובבוץ להשיג אי אלו פרוטות לעניים רעבים, וכשהייתה דלת בית הגביר נפתחת, לא היו מהינים בשום אופן ופנים להכנס ולשוח מול האח הבוער בסלון החם. היה הגביר מפציר בהם ומסרהב כי יכנסו לבית המוגן מפני הרוח הצולפת וידברו נא בנחת, אך זאת ידעו; לעולם לא ירגיש הגביר העטוף בפרווה מול קרני חום התנור את מצוקתו של העני בלוי הסחבות שעצמותיו מתפרקות בקור ובצינה, אם לא יחוש הוא עתה במעט מהו קור.

נוכל, אם רק נרצה, לנסות פעם בין ארוחה בשרית לזו שאחריה. כשהבטן מגלה כבר סימני מצוקה ודורשת את שלה, להמתין מעט, אולי דקה, ורק אז נחשוב שוב על הנתונים המזעזעים "שלוש מאות אלף ילדים במדינת ישראל, לא אכלו יום שלם בשל מחסור כלכלי".

מפחיד. מאד מפחיד. אבל מה שמזעזע עוד יותר היא התגובה והתנהלותה של המדינה נוכח פרסום הנתונים. ראשית ייאמר, המדינה אינה קופת צדקה ואיננה קרן להחזקת ילדים רעבים. המדינה היא גוף שנועד ליצור משטר דוגמת דינא דמלכותא למנוע אנרכיה ובלבול ואלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אך ישנו עוד נתון, מדינת ישראל מתהדרת בפני חברותיה לאו"ם בשמה כמדינת רווחה. מדינת ישראל חברה בארגונים שונים ומשונים המחייבת את החברים בה לעמוד בתנאי רווחה מסוימים. ומעל לכל מדינת ישראל היא מדינת היהודים. ובדיוק כמו שבעל בית מלון לא ממש חייב להעמיד בריכה למבקריו ולא מקרר בכל חדר כל עוד מספר הכוכבים לא דורשים זאת ממנו, אך בהיותו בעל חמישה מהם, הרי שמחסור בתנאים הינו עילה להחזרת הכסף. כך בדיוק מדינת ישראל המתהדרת בכוכבי רווחה רבים מחויבת לעמוד מול הנתונים ולקבל אחריות. ההתנערות הזולה ותגובות ההלם של אלו האחראים ממש למצב העגום הזה, דומים לבעל כלב אימתני המצקצק בלשונו מול נשיכותיו הגסות של בעל החיים בילדים רכים ותו לא.

ייאמר ברורות, אין מה לחפש אחראים למחדל העוני העצום, הם נמצאים כאן בחליפתם ובשריריהם. בדיוק כמו שבמחדל שריפה פונה התביעה לשר הממונה ובדיוק כמו שבמחדל בטחוני, האשם הוא שר הביטחון. כך גם כאן במחדל העוני הכלכלי אשם לא אחר מהמתאגרף בעל חזות הבריון היושב משום מה במשרד האוצר. יאיר לפיד, האיש שהיה ועודנו בור מוחלט בכל נושאי הכלכלה (ע"ע פרשיית הורדת המע"מ לזוגות צעירים ועוד ועוד..) יושב כבעל הבית ושורר במשרד האוצר ואיש לא פוצה פה ומצפצף. עלינו בעל כורחנו למטוס תובלה כשבתא הטייס יושב בריון ולא טייס. זה הזוי. זה מפחיד. יאיר לפיד לעולם לא יוכל להבין מהי מצוקת אביון. מי שתורם חמישה שקלים לעני וממהר להנציח את פעולתו הנדירה, לא באמת מסוגל להכנס לראשו של אדם הנברא בצלם שנאלץ לחטט את ידיו בפחים ובצדי הכביש להביא טרף לביתו. יאיר לפיד הוא האביון האמיתי שנבצר ממנו לפתוח את עיניו, להביט במחדל ולקחת אחריות.

יאיר לפיד, קח אחריות. תסיר את החליפה, זרוק אותה על כסא עור הצבי ותצעק, כן תצעק, "אני לא מבין כלום, תיקחו אותי מכאן!" ותאמין לי, אנחנו נבוא וניקח אותך. עד הבית!