פתקא טבא

מאת דוד מן

עומדים אנו בפתחה של שנה ובסיומה של קודמת, ברגעי סוף וברגעי התחלה של קדושה. ראש השנה הוא יום דין, אך בל נשכח כי חג הוא לה'. תמיהה גדולה קיימת מול שני השמות הסותרים של 'יום דין' כנגד 'יום טוב' בו מצווים אנו להסתפר וללבוש בגדים חדשים. בעלי המוסר טרחו ועמלו על מנת לבאר את החיבור המציאותי שבין שני הניגודים: מעשה היה בנער קט ורך בשנים שגדל פלא להוריו האצילים. בימים ובלילות היה אביו משקיע בחינוכו ובגידולו לתפארה כשהאם עומדת מנגד ונושאת תפילה לבורא עולם כי כשם שחננם בנשמתו המיוחדת של הבן כן יזכן לשמור על טהרתה וקדושתה בתורה ובמצוות. ואכן, מאמצי ההורים ותפילותיהם נשאו פרי והנער גדל בדרך הישר צעד אחר צעד פסיעה אחר פסיעה בדרך העולה בית-קל. חלפו השנים  ועברו להם הימים והנער גדל ומתברך בצורה יוצאת דופן וכל רואיו ומכיריו מייחלים כי יזכו אף הם לחנך ולגדל בניהם כדרך שהצליחו בו הוריו של הילד. והנה, מעשה שטן ומחלה ארורה שפגעה בכליותיו של האב המסור שיתקה אותו כליל ומנעה ממנו את השהות בביתו. טובי הרופאים הכריעו כי מוטב ישהה החולה בתקופת מחלתו בבתי הרפואה ולא בביתו כשהוא רחוק ממכשור ומצוות רפואי. היה הילד בוכה בלילותיו מצפה ומייחל להחלמתו המהירה של אביו. הייתה האם קורעת שמים בבכייה ובתפילותיה. אך נצחו אראלים והאב המסור, האוהב והדואג השיב את נשמתו ליוצרה. עבור האם היה זה כאב קשה מנשוא. אלמנותה עמדה לה כעצם בגרון וכל נחמתה כעת היה בנה יחידה 'עלם החמודות'. אך קשה שבעתיים הייתה מכתו של הבן שיותר משאיבד אב אוהב ומסור איבד אף את מורה דרכו הרוחני. החליטה האם כי בשברונה אין היא משהה לרגע את חינוכו של הבן וכעת הקדישה את כל כולה ויגונה בדאגה ובמסירות לעלייתו של הבן בתורה ובמצוות. ואכן, רצונה של האם ומעשיה המכוננים לעלייתו ולדבקותו של הבן בדרך וביראת ה' קירבה בין היתום לאמו האלמנה וחיזקה את הקשר המהותי שבין אם לבנה. אך כעת, הכרעה קשה ומייסרת עומדת לפניהם. זמן בגרותו של הבן יקיר הגיעה והרי הוא מזומן לישיבה הקדושה שבעיר הסמוכה. לא מרחק ולא רעב הם אלו שעמדו מנגד אלא הפרדה הקשה שבין האם לבנה היא שהייתה לרועץ בדרכו של הבן לישיבה הקדושה. לבסוף החליטו הבן והאם כי בעבור התורה הרי הם מקריבים את רגשותיהם ויצא הנער לישיבה וישמרהו הקל. בדמעות שליש ובבכי קורע לב נפרדה האם מבנה היתום תוך שהיא מייחדת את דבריה לכך שיפנים הבן הקרבה לתורה מה היא ויתעלה נא בישיבה הקדושה. דמעותיו של הבן התחברו לשל אמו כשהם מקבלות מהות אחרת; בכי ודמעות של הקרבה למען התורה.

גדל הנער בישיבה והתעלה בתורה הקדושה כשהמכתבים המגיעים מדי חודש מאמו מחזקים את ליבו ומשמרים את שפיותו. רבותיו ניבאו לו עתיד מזהיר והתקווה הייתה רבה. ובעיר הרחוקה עומדת האלמנה ובוכה. ליבה אינו עומד בקושי הפרידה ובצער הבדידות. דמעותיה היו לה ללחם ויגונה בבכי נמס. ומה שלא עושה השמחה עושה הצער- ויידום ליבה. חיש מגיעה הבשורה המרה לישיבה בעיר הסמוכה ורבותיו של הנער חופנים ראשיהם בידיהם, לא מן הצער שבדבר כמו מן ההתלבטות העצומה כיצד מספרים לנער רך ועולל כי אמו היחידה וקרן האור של חייו הלכה לעולמה והותירה אותו יחיד בעולמו ללא אב אם וגואל. ובדממה הכבדה הכל מביטים במשגיח הנערץ שידיו רב לו בתורת הנפש ומצפים כי יוצאים הוא מן המבוכה ויפסוק כיצד תעבור ההודעה האיומה לאוזניו של הנער. והמשגיח הקשיש מרים עיניו ומביט בצוות המחנכים בוחן את האיש המתאים ומורהו: "קום וקנה חליפה איכותית ויפה המתאימה בדיוק למידותיו של הנער". וכשהמחנך חוזר ובידו החליפה המיועדת פונה המשגיח ויוצא מן החדר מכוון צעדיו למגורי הבחורים מחפש את הנער היתום. וכשהם נפגשים פנים אל פנים מודיע המשגיח לנער כי הפתעה יש עבורו- חליפה חדשה שנקנתה במיוחד בשבילו תפורה לפי מידותיו. מחווה מצוות הישיבה הקדושה. והנער בצהלתו ובשמחתו לא מוצא את מילות התודה. בוכה ומניח ראשו על כתפי האב הרוחני. אך המשגיח מצוהו: "בכיס החליפה יש מכתב עבורך. קראהו בחדרך". והנער צוהל ומודה, פונה לחדרו בשמחה ומוציא את המכתב קורא את הבשורה ועומד בה! אינה דומה בשורה הבאה מתוך שמחה לבשורה הנוחתת כרעם ביום בהיר.

*

ואף אנו- ביום הדין מצווים להתלבש בחגיגיות לאכול, לשמוח ולהתענג. אך בל נשכח לכל אחד בחליפתו- פתק משלו. שנזכה להיכתב כולנו לחיים טובים ולשלום.