חוצפתם ועזותם של 'המודיע' 'יתד נאמן' ו'המבשר' המחרימים מודעות אבל לר' אליש ענגלנדר רק מפני שבעלזא לא אוהבים אותו

אנו חיים בסתירה מוחלטת. מצד אחד מהללים משבחים ומפארים את כל מי שמחזיק תורה, במיוחד את מי שיש לו ונותן לכל כך הרבה מוסדות ולא רק למי שקרובים אליו, ומאידך עושים הכל לבזותו עד כדי החרמת כל מודעת אבל שהמוסדות מבקשים לפרסם בעיתונים היומיים. ומדוע? מפני שיש לו סכסוך אידיאולוגי או קהילתי עם בעלזא, אז הכל מותר, עד כדי לשפוך דם גם בזמן כל כך קשה

אם היינו יהודים חרדים באמת, היינו יודעים היכן הגבול מתי כן ומתי לא. הבעיה שלנו שאנו קוראים לעצמנו חרדים אבל כל כך רחוקים מכך

אספר לכם על ר' עמרם בלוי שהיה קנאי ומפגין בכל הזדמנות הוא לא היה מוותר על מקום כלשהו היכן שיכל למחות, הוא רץ למחות. אבל בשתי מקומות הוא הקפיד שלא להפריע ולא להפגין שם וזה היה בשמחות ובאבלות. הוא אף לחם במי שניסו לעשות זאת, ועשה הכל למנוע מאחרים להפגין או חלילה לצער בזמן שכזה

חשבתי, כי עורכי העיתונים היומיים יוכיחו כי הם יודעים מתי להתעלות. אבל מתברר כי אין זה כך. כל מודעת אבל שהזמינו הקשורה בר' אליש ענגלנדר החרימו. 'המודיע' פרסם מודעה אחת מלונדון מאחד הכוללים שהוא שם סגן נשיא אבל לא יותר מזה. כל המוסדות שהוא תומך בהם ביקשו והזמינו מודעות ואת כולם דחו

אם הייתי היום בירושלים, הייתי פותח עוד עיתון יומי רק בשביל לעשות סוף למצב הזה שכל עיתון חרדי בלי יוצא מן הכלל יש לו את רשימת המוחרמים. הגיע הזמן לדעת להתעלות ולהוכיח בגרות גם אם בעלזא תכעס

ואוסיף, אני מתפלא על בעלזא שלא הוכיחה כאן בגרות, הם היו צריכים לפנות לעורכי העיתונים ולומר להם כי מצידם אין כל מניעה לפרסום מודעות אבל, וכך היו מוכיחים בגרות. אבל מה אפשר לעשות ששכל לא קונים בחנות