גם בעולם פוליטי שנדמה שראינו בו הכול, זה אירוע בלתי נתפס. כי הקמפיין בעד גיוס החרדים לא היה עוד קמפיין. הוא היה המסר העיקרי שאיתו רצו מפלגות האופוזיציה. הוא היה עיקר העיקרים של התקשורת.
מדי יום ביומו הפגינו התוכניות כולן בוז גדול לממשלה. הן האשימו אותה שחיילי צה"ל לא מעניינים אותה. הן טענו שבגללה חיילים נופלים בקרב. הן חזרו מיליון פעם ביום על הביטוי "השתמטות" להטיותיו השונות. הן הציגו את החרדים כטפילים. הן הסבירו שאסור לשבת איתם בממשלה. שהם פסולי חיתון.
אחת לכמה שבועות העבירו לנו קטעים מתוך דבריהם המודאגים של נציגי צה"ל בוועדת החוץ והביטחון. מהדורות החדשות הפכו את תא"ל שי טייב, האחראי על הגיוס באכ"א, לפרצוף מוכר בכל סלון.
הדלפות שיצאו מהרמטכ"ל ומסביבתו נגד הוויתורים הצפויים לחרדים שורשרו אלינו בשידורים חיים. מגישות שתרומתן לצבא הגנה לישראל התמצתה בהגשת "קולה של אמא" זעקו בשמם של המילואימניקים שקורסים בסבב השישי. תוכניות האירוח הזמינו לאולפן אימהות שמגדלות לבד את הילדים, כשאבא בסוריה.
זו לא הייתה עיתונות. זה היה קמפיין פוליטי.
את הקמפיין הזה הובילו בכל האולפנים, בכל תחנות הרדיו ובכל העיתונים האנשים הכי ציניים בישראל. אנשים שכעת ברור שעניין הגיוס לא הזיז להם. הם תקפו את הקואליציה ואת החרדים גלים־גלים כי הם הבינו שהגיוס יכול להיות הסדק שדרכו יצליחו להבקיע.

אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.