רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 13 בנובמבר 2026

לא מוכרים את הבכורה תמורת נזיד עדשים


 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

לא מוכרים את הבכורה תמורת נזיד עדשים
לקח מפרשת תולדות על עקרונות התורה ועל האחריות לדורות הבאים

פרשת תולדות מלמדת אותנו שיש דברים שאדם עושה ברגע אחד, והוא עלול להצטער עליהם כל ימיו. בשעת מעשה נדמה לו שהוא מרוויח, ושאם ירצה, יוכל לשנות את דעתו ולתקן את שעשה. אך כאשר מתבררת לו משמעות מעשיו, הוא מגלה שלא תמיד אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

כך היה במכירת הבכורה של עשו ליעקב אבינו.

התורה מספרת שעשו חוזר מן השדה עייף ורעב ורואה את יעקב מבשל נזיד עדשים. הוא מבקש ממנו: ״הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה״. יעקב משיב: ״מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי״.

עשו אומר: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה״. הוא נשבע ליעקב, מוכר לו את בכורתו, אוכל ושותה, קם והולך. התורה חותמת את הדברים במילים הקשות: ״וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה״.

חז״ל מלמדים אותנו שאין מדובר רק באדם שמכר דבר בעל ערך תמורת ארוחה. לבכורה הייתה משמעות רוחנית גדולה, הקשורה לעבודת ה׳ ולמעמדו המיוחד של הבכור. עשו לא רצה לשאת באחריות הזאת ולא הכיר בגודל הזכות שניתנה לו.

באותה שעה היה הנזיד חשוב בעיניו יותר מן הבכורה. הוא ראה את מה שהיה מונח לפניו, אך לא נתן את דעתו על מה שהוא מוסר ועל משמעות הוויתור לדורות הבאים. זהו ניסיון שאדם עשוי לעמוד בו גם בחייו: צורך דחוף עלול להשכיח ממנו דברים החשובים הרבה יותר מצורכי השעה.

בהמשך הפרשה אנו רואים את צערו של עשו כאשר הוא מגלה שהברכה ניתנה ליעקב. הוא פורץ בצעקה גדולה ומרה ומתחנן לפני אביו: ״הֲבָרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי״. בדבריו הוא קושר בין הבכורה לברכה: ״אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי״.

הרשב״ם מסביר שהתורה הקדימה לספר כיצד ביזה עשו את הבכורה כדי שנבין את דבריו בהמשך, כשהוא מתחרט ואומר: ״אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח״. בשעת המכירה לא הכיר בערכה, ורק לאחר מכן הבין מה הפסיד.

עשו בוכה, מצטער ומבקש לשנות את המצב, אך אין בכוחה של החרטה לבטל את המעשה. מכאן שעל האדם לחשוב היטב לפני שהוא מוותר על דבר בעל ערך. לא די לומר לאחר מעשה: התכוונתי אחרת, לא שיערתי שאלו יהיו התוצאות, לא ידעתי עד כמה הדבר חשוב. לפעמים המעשה יוצר מציאות חדשה שקשה מאוד לשנותה.

בסוף הפרשה מופיע פרט נוסף בדמותו של עשו. הוא רואה שבנות כנען רעות בעיני יצחק אביו, ולוקח לו לאישה את מחלת בת ישמעאל, נכדת אברהם. לכאורה, הוא מבין את רצון אביו ומנסה לתקן את דרכו. אלא שהתורה מדגישה שלקח אותה ״עַל נָשָׁיו״. רש״י מביא את דברי חז״ל שעשו הוסיף את מחלת על נשיו הקודמות ולא גירש אותן.

עשו עשה אפוא צעד שנראה כתיקון, אך הותיר את הבעיה במקומה. הוא נשא אישה ממשפחת אברהם, בלי לשנות את המצב שהסב צער להוריו.

גם מכאן יש מה ללמוד. לא כל פעולה חדשה מתקנת את מה שקדם לה. אדם עשוי לעשות מעשה המעיד לכאורה על שינוי בדרכו, ובכל זאת להשאיר את הטעון תיקון כפי שהיה. לכן צריך לבחון את התוצאה: האם הבעיה נפתרה, או שרק נוספה פעולה לצדה?

בחיים הציבוריים יש להבחנה הזאת חשיבות רבה. אין די בהצהרות על כוונות טובות, בהסכמה חדשה או בהבטחה נוספת. צריך לראות מה נעשה בפועל, מה נותר בעינו ואיזו מציאות נוצרה.

הדברים נוגעים גם לעניינים העומדים על הפרק בימים אלה.

החיים הציבוריים מחייבים הידברות ומשא ומתן. התורה אינה דורשת מאיתנו להתעלם מן המציאות. אדרבה, עלינו לפעול בחוכמה, לחשוב מראש, להתייעץ ולחפש דרכים מעשיות לפתרון בעיות. שלמה המלך אומר: ״כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ״.

אלא שיש הבדל יסודי בין משא ומתן על דרך הפעולה לבין ויתור על העיקרון עצמו. אפשר להגיע להסדרים מעשיים, לקבוע לוחות זמנים ולבחון פתרונות שונים. אך אין להפוך את יסודות התורה לסעיפים שאפשר לוותר עליהם תמורת הישג אחר.

הדברים אמורים במיוחד בעולם התורה, בבני הישיבות ובלומדי התורה. החובה לפעול למענם גדולה. אין להתעלם מקשייהם או להניח למשפחותיהם לחיות בחוסר ודאות. יש לעשות כל מאמץ למצוא פתרונות שיאפשרו את המשך לימוד התורה וקיום התורה והמצוות בארץ ישראל.

דווקא משום שהמשימה חשובה כל כך, אסור לשכוח את שאר יסודות התורה. האם השגת הישג חשוב בתחום אחד מתירה ויתור על עיקרון אחר? האם אפשר להגן על לומדי התורה ובה בעת להסכים לפגיעה ביסודות אחרים של חיי תורה ומצוות?

עקרונות התורה אינם רכושם הפרטי של נציגי הציבור. הנציגים קיבלו שליחות, והיא מחייבת אותם לשמור על כל מה שהתורה מחייבת.

יש גם מי שסבורים שאפשר להיכנס למשא ומתן על עניין עקרוני בלי להתכוון לוותר עליו. לדבריהם, עצם הדיון נועד להשיג מטרה מסוימת, ובסופו לא יסכימו לדבר שאסור להסכים לו.

אלא שלא הכול תלוי בכוונתם של המשתתפים במשא ומתן. גם הצד השני מסיק מסקנות מעצם הנכונות לדון. אם נושא שעד היום לא היה נתון למשא ומתן עולה על שולחן הדיונים, הוא עלול להבין שהעמדה כלפיו אינה נחרצת כפי שסבר, ושבאמצעות לחץ נוסף אפשר יהיה להשיג ויתורים.

ייתכן שהנציגים היושבים היום למשא ומתן בטוחים ביכולתם לעמוד בלחצים ולשמור על עקרונות התורה. אך מי יכול להבטיח שגם הבאים אחריהם יעמדו באותה נחישות?

הדור הבא לא תמיד יכיר את הנסיבות שבהן התקבלו ההחלטות. הוא יראה את המציאות שהותירו לו קודמיו, ועלול להסיק שאם נושא מסוים כבר נדון בעבר, אפשר לשוב ולדון בו ואף להתפשר עליו. כך נוצר תקדים: היום אין כוונה לוותר, מחר חוזרים לדון, ובעתיד עלולים להגיע לוויתורים שאיש לא העלה בדעתו בתחילה.

האחריות אינה מסתיימת אפוא בתוצאה המיידית. היא כוללת גם את המציאות שאנו משאירים לילדינו ולדורות הבאים.

אין בכך כדי לשלול שיחה עם מי שחולק עלינו. צריך לדבר, להסביר, לשכנע ולחפש פתרונות. עם זאת, יש להקפיד שההידברות לא תיצור רושם שעקרונות התורה עצמם נתונים למיקוח. לצד הכוונה הטובה, עלינו לבחון מה נוצר בפועל בעקבות מעשינו.

זהו הלקח העולה ממכירת הבכורה. עשו חשב על רעבונו באותה שעה, בלי לתת את דעתו על היום שבו יצטער על מה שמסר. כשהגיע אותו יום, כבר לא היה די בחרטה. המכירה נעשתה והמציאות השתנתה.

חז״ל אמרו: ״איזהו חכם? הרואה את הנולד״. החכם שוקל את השלכות מעשיו ואת הדרך שהוא משאיר לבאים אחריו. משה רבנו אומר לישראל: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״, ומצווה: ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. הבחירה בחיים מחייבת אותנו גם לדעת על מה עלינו לשמור. לא כל רווח הוא רווח אמיתי, ולא כל הישג מצדיק את המחיר המשולם תמורתו.

נציג ציבור של שומרי תורה ומצוות צריך לזכור לשם מה נשלח. הוא נמדד בראש ובראשונה בנאמנותו לתורה ולשליחות שקיבל. אין לו רשות למכור את עקרונות התורה תמורת הישג זמני או נזיד עדשים פוליטי.

אפשר להתפשר בעניינים מעשיים, לשנות דרכי פעולה ולחפש פתרונות בחוכמה. אך עקרונות התורה אינם נתונים למסחר.

עשו לא הכיר בשעת מעשה בערכה של הבכורה שהייתה בידו. לאחר מכן בכה וביקש להשיב את שאיבד. אל לנו להמתין עד לאחר מעשה כדי להבין את מחיר הוויתור.

חובתנו לפעול למען לומדי התורה, למען עולם התורה ולמען קיום התורה והמצוות בארץ ישראל. חובה זו אינה מתירה לנו לוותר על יסודות אחרים של התורה; היא מחייבת אותנו לשמור על כולם.

אחריותנו היא שלא למכור היום את הבכורה תמורת נזיד עדשים, וגם שלא להשאיר לדור הבא מציאות שבה יהיה קל יותר למכור אותה.

הרב אליעזר שמחה ווייס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.