משבר השידוכים: האם ערלת הלב היא שנאת החינם של דורנו? ט״ו באב ופרשת עקב

 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

ימים ספורים בלבד לאחר תשעה באב, היום שבו אנו מתאבלים על חורבן ירושלים, מגיע ט״ו באב, שעליו אומרת המשנה:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים."(תענית כו ע"ב)

הסמיכות בין שני הימים מעוררת מחשבה עמוקה. בתשעה באב אנו יושבים ומתאבלים על החורבן, על ירושלים שאיבדה את תפארתה ועל הפירוד שפגע בעם ישראל. ימים ספורים לאחר מכן מגיע ט״ו באב , יום של שמחה, יום הקשור לבניין בתים בישראל.

אין כאן מעבר מקרי מאבל לשמחה. ט״ו באב הוא ההמשך של תשעה באב. אם תשעה באב מגלה לנו את שורש החורבן, ט״ו באב מלמד אותנו כיצד מתחילים את התיקון.

חז"ל לימדו אותנו:

"מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם."(יומא ט ע"ב)

כאשר אדם מפסיק לראות את מעלתו של הזולת, כאשר הוא שופט אותו לפי תוויות חיצוניות ולא לפי אישיותו ונשמתו, נפגע אחד היסודות החשובים ביותר של עם ישראל.

שנאת חינם אינה תמיד מתבטאת במחלוקת גלויה או באיבה מפורשת. לפעמים היא מופיעה בצורה שקטה יותר ,כאשר איננו מוכנים לראות את האדם שמולנו באמת.

משום כך, בניין ירושלים מתחיל בלבבות. ירושלים אינה נבנית רק באבנים, אלא גם ביחסים שבין אדם לחברו, בכבוד הדדי, בחסד וביכולת לראות את הטוב שבכל יהודי.

בניין ירושלים הולך ונבנה גם מתוך בתים נאמנים בישראל, בתים המיוסדים על תורה, אמונה ויראת שמים. כל בית כזה מחזק את כלל ישראל, מוסיף נדבך בבניין ירושלים ומקרב את הגאולה.

לכן אין פלא שט״ו באב נקבע כיום של שידוכים ובניין בתים.

משנה במסכת תענית מתארת את ט״ו באב: "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". ובגמרא נאמר: "ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים."

חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד עצום. דווקא ביום שבו נוצרו קשרים של נישואין בישראל, הקפידו להסיר את המחיצות החיצוניות. לא היה מקום שבו העשירה תבלוט על פני הענייה, או שבו מעמד חברתי יקבע את ערכו של אדם.

כולן לבשו בגדים שאולים.

המטרה הייתה ברורה: שהמפגש יהיה בין אנשים, לא בין מעמדות; בין נשמות, לא בין נתונים חיצוניים.

זהו מסר חשוב במיוחד בדור שבו רבים מדברים על משבר השידוכים.

אין ספק שבחירת בן או בת זוג היא החלטה רצינית הדורשת בירור, אחריות ושיקול דעת. התאמה רוחנית, יראת שמים, מידות טובות ורצון משותף לבנות בית של תורה הם יסודות הכרחיים.

אבל לצד זאת, עלינו לשאול את עצמנו שאלה קשה:

האם לפעמים איבדנו את היכולת לראות את האדם שמאחורי הפרטים?

האם אנו מעניקים משקל גדול מדי לרקע, למקצוע, למעמד, למראה או להגדרות חברתיות , עד שאיננו מצליחים לראות את האישיות, את המידות ואת העולם הפנימי של האדם?

שמעתי שמביאים בשם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל רעיון חשוב: כאשר מציעים שידוך, והוא נדחה מיד בלי בירור אמיתי ובלי ניסיון להכיר את האדם שמאחוריו, יש בכך בחינה מסוימת של שנאת חינם.

אין הכוונה לשנאה במובן הרגיל של המילה. הכוונה היא למצב שבו אדם אינו מקבל את ההזדמנות להיראות כפי שהוא באמת. כאשר אנו פוסלים אדם לפני שהכרנו אותו, אנו עלולים לא לראות את צלם האלוקים שבו ואת המעלות שהקב"ה העניק לו.

אולי זוהי אחת מצורותיה של ערלת הלב.

פרשת השבוע, פרשת עקב, נותנת לנו את המפתח לתיקון:

"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד." (דברים י, טז)

ישנה מחיצה שיכולה להיווצר סביב הלב. מחיצה שמונעת מאדם לראות את האמת. היא יכולה לבוא מתוך גאווה, פחד, הרגלים חברתיים או דעות קדומות.

התורה מצווה אותנו להסיר את אותה מחיצה.

לפני שאדם מחפש את האדם המתאים לבנות עמו בית, עליו לבדוק גם את עצמו: האם לבו פתוח לראות את מעלת הזולת? האם הוא מסוגל להקשיב? האם הוא מוכן להתבונן מעבר למה שנראה מבחוץ?

זהו המסר המיוחד של ט״ו באב.

בנות ירושלים לבשו בגדים שאולים כדי שלא ייווצרו הבדלים חיצוניים. הן לימדו אותנו לראות את האדם עצמו.

גם שלמה המלך אומר:

"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל."
(משלי לא, ל)

בית יהודי אינו נבנה רק ממראה, מעמד או נתונים חיצוניים.

הוא נבנה מלב טוב.

מענווה.

מיראת שמים.

מחסד.

מהיכולת לוותר, למחול ולצמוח יחד.

תיקון משבר השידוכים אינו מתחיל רק במספרים ובהצעות. הוא מתחיל בדרך שבה אנו מסתכלים זה על זה.

כאשר אנו מסירים את ערלת הלב, כאשר אנו מפסיקים לשפוט אדם רק לפי הכותרת שלו ומתחילים לראות את הנשמה שבו - אנו מתקנים מעט מן הפירוד שהביא לחורבן.

כך נבנים בתים בישראל.

וכך נבנית ירושלים.

יהי רצון שנזכה להרבות בכבוד הדדי, לסייע בהקמת בתים נאמנים בישראל, ומתוך כך לראות במהרה את קיום הבטחת הפסוק:

"בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס." (תהילים קמז, ב)

ונזכה לשמוע ברחובות ירושלים: "עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה."במהרה בימינו, אמן.

הרב אליעזר שמחה וייס