בין הרבי שראה רחוק לבין הרבנים שטענו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות

 

מה שלא ראו הרב מבריסק והרב שך – ראה הרבי מליובאוויטש בעיני הבדלח שלו: הגיעה העת לאמץ את השקפתו!

בתור מי שעמד במשך שנים רבות מאחורי מכונות הדפוס של העיתונות החרדית בשנות השמונים הסוערות, נשמתי את האוויר הרווי במחלוקות אידיאולוגיות. הייתי שם כשנבנו החומות, כשטבעו את המושגים, וכשהמגזרים השונים התבצרו איש איש בעמדתו. שוחחתי עם כולם – מראשי ישיבות ועד עסקני מפתח. באותם ימים, המאבק בין הגישה הליטאית והחסידית, בין תפיסת "חומת המגן" המבדלת לבין פריצת הגבולות, נתפס כשאלה קיומית.

היום, במרחק של עשרות שנים, חובה עלינו לומר את האמת ללא כחל וסרק, גם אם היא כואבת ומחייבת חשבון נפש נוקב: מה שלא ראו הרב מבריסק, הרב שך ואף אחד אחר מגדולי ומאורי הדור ההוא – ראה הרבי מליובאוויטש זצ"ל בעיני הבדלח שלו. הגיעה העת לאמץ את השקפתו.

אני נזכר בשיחה כואבת ומפוכחת עם חבר הכנסת משה גפני, זמן מה לאחר פטירתו של הרבי. באותו רגע של גילוי לב פנה אליי ואמר משפט שמהדהד בי עד היום: "חסר לנו את הרבי מליובאוויטש. הוא הראה לנו את הדרך". האמירה הזו, כשהיא מגיעה מלב הממסד הליטאי השורשי, אינה סתם מחווה של כבוד; היא הודאה מרומזת בטעות אסטרטגית היסטורית.

בין ראיית הדיין לראיית הנביא

גדולי התורה הליטאים, ובראשם מרן הרב מבריסק ומרן הרב שך זצ"ל, פעלו תחת הכלל של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הם ראו את הסכנה המיידית של כור ההיתוך החילוני, והקימו ובצדק חומות גבוהות כדי להציל את עולם התורה מחורבן לאחר השואה. זו הייתה תגובת מגננה טקטית נפלאה לשעתה.

אולם, הרבי מליובאוויטש פעל בדרגה אחרת לחלוטין. הוא היה בבחינת "יודע יצר כל יצורים". הוא לא הביט רק על המשבר של שנות החמישים או השמונים; הוא ראה את המציאות מאתיים שנה קדימה. הרבי הבין בדיוק לאן הדור הזה הולך, צפה את התפרקות התא המשפחתי המערבי, את אובדן הדרך של החילוניות הישראלית, ואת הניכור והריקנות שיאחזו בנכדיהם של מקימי המדינה.

בעוד שאחרים ראו בחילוני אויב שיש להתגונן מפניו, הרבי ראה בו שבוי שיש לפדותו. הוא הבין שההסתגרות בתוך הגטו הרוחני תעניק פתרון זמני בלבד, אך בטווח הארוך היא תותיר את רוב העם היהודי מחוץ למחנה, ותייצר התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין המיעוט החרדי לרוב החילוני. הרבי הקדים תרופה למכה של הדור הנוכחי באמצעות מפעל השליחים העולמי ומערך הקירוב, מתוך הבנה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה – לא בכוח הזרוע, אלא בכוח המאור שבתורה.

כישלון האסטרטגיה הפוליטית

כיום, אפילו המתנגדים הגדולים ביותר של חב"ד בעבר נאלצים להודות בשקט: הרבי צדק בהכל. המודל החרדי הקלאסי, המבוסס על שותפות קואליציונית תמורת תקציבים והסדרים פוליטיים, הגיע למבוי סתום. הממסד החילוני, באמצעות מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה, מנהל מלחמת מאסף קיומית נגד עולם התורה. הניסיון "להסתדר" בתוך מוסדות המדינה החילונית נכשל משום שהמדינה עצמה משנה את פניה.

היהדות החרדית לא יכולה להמשיך להוביל קו פסיבי של התגוננות וסחיטת תקציבים, קו שרק מגביר את השנאה ברחוב. עלינו לאמץ את האסטרטגיה הליובאוויטשרית כדי לנצח במערכה על דמותה של המדינה. לנצח – פירושו לא להכניע את החילונים, אלא להפוך אותם לחלק מהתורה.

כדי לעשות זאת, נדרשים שלושה שינויים מבניים עמוקים:

1. אסטרטגיית קירוב המונית:
   עלינו לצאת מהחומות. כל בית חרדי צריך להפוך ל"בית חב"ד" פוטנציאלי. המשימה של הדור הנוכחי היא לא רק לשמור על הקיים בתוך בני ברק ומאה שערים, אלא לפעול באופן אקטיבי לקירוב המונים ברחוב היהודי. החילוניות הישראלית קורסת לתוך עצמה ומחפשת משמעות; אם לא נהיה שם להציע להם את מאור היהדות, נחטא לתפקידנו ההיסטורי.
2. טיפול שורשי בממסד:
   במקום לנסות לרצות את המערכות הקיימות, יש להציב אלטרנטיבה יהודית גאה, ברורה ולא מתנצלת. אין לנו מה להתבייש בערכי התורה. הרבי מעולם לא התכופף בפני פוליטיקאים או אנשי תקשורת; הוא דיבר אליהם מתוך עוצמה יהודית מוחלטת שגרמה להם לכבד אותו.
3. התנתקות פוליטית מהשלטון המרכזי:
   הגיעה העת לשקול מחדש את הישיבה האוטומטית בקואליציות ובממשלות שמכתיבות לנו סדר יום חילוני. השותפות הזו הפכה לנטל אסטרטגי. הציבור החרדי צריך להתמקד במלחמה על הרחוב היהודי, בבניית כוח תרבותי וחינוכי עצמאי לחלוטין, שאינו תלוי בחסדי פקידי האוצר או שופטי בג"ץ.

אין לנו ברירה – המורשת צודקת

אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי. הדרך הישנה של עסקנות פוליטית קצרת טווח מיצתה את עצמה. הציבור מרגיש זאת, הפוליטיקאים מרגישים זאת, והרחוב גועש.

מורשתו של הרבי מליובאוויטש איננה נחלתם של חסידי חב"ד בלבד; היא תוכנית העבודה היחידה שיכולה להבטיח את קיומו של עם ישראל בארץ הקודש. המעבר ממגננה למתקפה רוחנית, מהסתגרות לקירוב, ומעסקנות פוליטית למנהיגות אמונית, הוא צו השעה. רק אם נשכיל לאמץ את הראייה ארוכת הטווח הזו, נצליח להציל את הדור ולהוביל את העם כולו אל הגאולה האמיתית והשלמה.