יעקב נ. מומחה לתורת הרבי מליובאוויטש
בשיח הציבורי מקובל לצייר את חסידות סאטמר כמעוז
האנטי-ציונות ואת חסידות חב"ד כגשר למדינה. אולם, בחינה מדוקדקת של עמדת הרבי
מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, חושפת אידיאולוגיה שאינה נופלת בחריפותה
מזו של סאטמר, ואולי אף עולה עליה בתחכומה: בעוד סאטמר נלחמו במדינה
כ"גוף" זר, הרבי נלחם ב"נשמה" של הציונות – בשפה, במושגים
ובתודעה המשיחית שלה.
"משיחיות שקר": המלחמה במושג אתחלתא
דגאולה
עבור הרבי, הטעות המרה ביותר של הציונות הדתית
ושיטת ה"מזרחי" הייתה הגדרת המדינה כ"אתחלתא דגאולה" (התחלת
הגאולה). הרבי לא ראה בכך רק טעות תיאולוגית, אלא "משיחיות שקר" מסוכנת.
לשיטתו, הגאולה היא מושג אבסולוטי שמתחיל אך ורק עם ביאת המשיח ובניין המקדש.
השימוש במונח "גאולה" כלפי ישות
חילונית נתפס בעיניו כחילול הקודש וכסכנה קיומית. הוא טען שהאשליה המשיחית גורמת
ליהודים להסתפק ב"תחליף זול" של מדינה ובצבא, במקום לדרוש את הגאולה
האמיתית. באחת משיחותיו החריפות הזהיר כי הגישה הזו מובילה לשאננות ביטחונית של
"כוחי ועוצם ידי", ובכך היא מהווה סכנה ממשית לפיקוח נפש של
היושבים בארץ.
"ארץ ישראל" מול "מדינת
ישראל"
אחת הנקודות המרתקות ביותר היא התנגדותו של הרבי
לשם "מדינת ישראל". הרבי הקפיד להשתמש כמעט אך ורק
במושג "ארץ ישראל" או "ארץ הקודש".
עבורו, השם "ישראל" שייך לעם הנצח ולתורה, והצמדת השם הזה לישות פוליטית
חילונית היא סוג של "גניבת דעת".
בעוד שסאטמר התנזרו מהמדינה מתוך התבדלות, הרבי
פעל בתוכה אך עיקר אותה מזהותה: הוא ראה במנגנוני המדינה "ועד בית" טכני
בלבד שתפקידו לדאוג לביטחון ורווחה, אך סירב להעניק להם כל תוקף של "מדינה
יהודית" במובן הרוחני. בשימוש בשם "ארץ ישראל", הוא הדגיש שהקדושה
שייכת לאדמה ולעם, ולא לשלטון.
מלחמת השפה: "פרזידנט" במקום נשיא
ו"ה' באייר" במקום עצמאות
חריפותו של הרבי באה לידי ביטוי בסירובו להשתמש
בתארים הרשמיים של המדינה. כפי שצוין, הוא נמנע מלקרוא לראש המדינה "נשיא",
תואר השמור במקורות למלכי המשיח או לראשי הסנהדרין. הוא העדיף את המילה
הלועזית "פרזידנט" כדי להדגיש שמדובר בתפקיד פוליטי
חילוני נטול קדושה.
כך גם היה יחסו לחגיגות ה' באייר. הרבי התנגד
נחרצות לציון "יום העצמאות" כיום חג. הוא ראה בחגיגות אלו ביטוי של
מרידה במלכות שמיים, שכן הן חוגגות "ריבונות" אנושית כביכול לפני ביאת
הגואל. הוא מעולם לא אמר הלל ביום זה, והתייחס לתאריך תוך הבעת יחס שלילי מובהק
לטקסים ולחגיגות שנתפסו בעיניו כהפגנה של גאווה חילונית.
מדוע הרבי "קיצוני" מסאטמר?
הפרדוקס הוא שדווקא המעורבות של חב"ד הפכה
את האנטי-ציונות שלה לקיצונית יותר. חסיד סאטמר בברוקלין מוגן בבועה שלו; הוא לא
צריך "להישמר" מהציונות כי היא לא נוגעת בו. חסיד חב"ד המתגורר
במדינת ישראל ומעורב בה, לעומת זאת, נמצא בחיכוך מתמיד עם המדינה.
לכן, הרבי נדרש להקפדה כירורגית: הוא מחק בכתביו
ובשיחותיו את השם "מוסד הרב
קוק" והחליפו ב"הוצאת ירושלים", הוא נמנע במכוון מלבקר בארץ כדי לא
להעניק לגיטימציה למנהיגיה, והוא דרש מחסידיו לראות במדינה כלי ריק מתוכן דתי.
סאטמר נלחמו במדינה מבחוץ; הרבי נלחם בה מבפנים על ידי ביטול המהות שלה.
הוא "חיבק" את היהודי, תמך בהתנחלויות ובשלמות הארץ ודרש קו תקיף נגד
הערבים, אך בו זמנית דחה בשאט נפש את כל האידיאולוגיה הציונית שמאחוריהם.
סיכום
עבור הרבי מליובאוויטש, הציונות הייתה מתחרה על
ליבו של היהודי. הניסיון להפוך את המדינה ל"ראשית צמיחת גאולתנו" היה
בעיניו הסילוף הגדול ביותר של ההיסטוריה היהודית. דרכו הייתה דרך של
"כיבוש": להשתמש במשאבי המדינה ובכוחה, אך לבוז לערכיה ולסמליה. במישור
הזה, של שלילת הריבונות והמושגים הציוניים, הרבי הציב קו נוקשה, עקבי ובלתי מתפשר,
שהופך אותו לאחד המבקרים החריפים ביותר של התנועה הציונית וגרורותיה הדתיות.
*הכותב הינו ציוני דתי מומחה
ומרצה בתורת הרבי מליובאוויטש וכתביו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.