“נשמות האמצע בוערות – המערכת שותקת!”

 

מי יישא את הצעקה של הנשמות שנשברות בשקט? 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א

מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש 

סוף שבוע לא פשוט עבר עליי. שני בחורים, כל אחד מעולם אחר, אבל הסיפור דומה: הם “עפו” מהישיבה, ולא במקרה. לא כי הם רעים, לא כי אין בהם יראת שמים, אלא כי משהו בפנים נשבר הרבה לפני שמישהו שם לב. כשישבתי מולם, הבנתי על מה זה באמת. על חוסר מקום. על לב צעיר שלא הצליח לעמוד בקצב הציפיות, על כאב שלא קיבל מילים, ועל זעקה שהתבטאה בהתנהגות. ישיבות לפעמים רואות מעשה – ולא תמיד שומעות סיפור. והמעשה האחרון הוא רק הסימפטום. לפני שסוגרים דלת, צריך לבדוק אם מישהו בכלל פתח לו חלון. כי מאחורי “נושר” יש כמעט תמיד נשמה שמבקשת שיראו אותה, לא שיוותרו עליה.

כולם רוצים להיות רש״י או סלבודקא למצוינים. כולם חולמים קצוות. אף אחד לא מדבר על האמצע. אבל האמת פשוטה וכואבת: רוב כלל ישראל הוא בעיניים. לא חלשים, לא מבריקים, אלא באמצע. ורוב הבחורים נמצאים בסטנדרט. ובסטנדרט יש מאבקים יומיומיים: קימה בבוקר, ריכוז, נפילות, חוסר חשק, לחץ, השוואות. לא דרמות – שחיקה שקטה.

המערכת, במקום ללמוד ללוות סטנדרט, רודפת מצוינות. מי שלא מבריק – נדחק. מי שלא כוכב – נמדד כבעיה. וכך האמצע נמחץ בין חלומות גדלות לפחדים מכישלון. במקום לשאול איך מחזיקים בחור לאורך זמן, שואלים למה הוא לא טס. במקום לבנות חוסן – בונים מיתוג. קצת ציניות? בהחלט. כי ישיבות אוהבות סיפורי הצלחה, לא תהליכים אפורים.

והבעיה הגדולה היום בראשי הישיבות היא שהם לא נבחנים על מקצועיות אמיתית, על יכולת חינוכית, על הבנה של נפש הנערים – אלא על “ג’וב אחד מביא את השני”. הוא מגיע למקום – עושה את העבודה, משלים שעות – וזה מספיק. לא נבדקת היכולת האמיתית להבין, ללוות, לתמוך, להתמודד עם מצוקה אמיתית, עם נפש באמצע. התוצאה: ראשי ישיבות שמגיעים עם הרבה רצון טוב, אבל לא הכשרה מקצועית, ולעיתים גם עם אג’נדות אישיות, מעבירים כרטיס והולכים.

וכאן נכנסים תופעת הבנש״קים בעולם הישיבות – אנשים שבאים לישיבה לא בשביל הנוער, לא בשביל החינוך, אלא כדי לבנות לעצמם את הפלטפורמה, את המוניטין, את “האדמו״רות” האישית שלהם. במקום להיות מקצוענים, מובילי נפש, הם מתמקדים במעמד, בכוח, בתדמית, בבניית עצמי. הבחורים, במקום לקבל ליווי אמיתי, מקבלים מערכת שמדברת על הישגים חיצוניים, על מצוינות מנופחת, על סטטוס, על תפקידים.

והכי כואב? הבחורים האלה הם גם בנים של קדושים - אברהם יצחק ויעקב. הם גדלים על ערכים, יראת שמים ומסורת, ולפעמים כל מה שהם מקבלים מהמערכת הוא אכזבה. הם לא “חומר רגיל” שאפשר להחליף, הם נשמות יקרות – ואם הם נשברים, אין מחילה על אובדן זה.

צריך לשים סוף לזה. צריך לדרוש ראשי ישיבות מקצועיים – אנשים שהוכשרו חינוכית ופסיכולוגית, שמבינים תהליכים, נפש והתמודדות יומיומית של נערים. לא סתם מישהו שהגיע כדי “להדיר את עצמו” או “לבנות את האדמו״רות שלו”, אלא מישהו שמוכן לקחת אחריות אמיתית, ללוות, לשמוע, להבין, לתמוך ולהדריך – עם מקצועיות אמיתית.

רק כשנגיע לראשי ישיבות כאלה – מקצועיים, מחויבים, אמיתיים – נוכל להפסיק את השבירה השקטה, את הנפילות, את הנשמות שנשברות בשקט. כי הישיבה היא לא רק למידה – היא בניית האדם, היא חינוך, היא נשמה. ואם המנהיגים שלה נשארים בנש״קים – כל המערכת מתמוטטת, גם אם היא נראית מבחוץ “מצוינת”.

בסופו של דבר, מי יישא את הצעקה של הנשמות שנשברות בשקט? מי יראה את הבנים של קדושים שנמצאים באמצע, נאבקים, מתקשים – ומי ילווה אותם באמת, במקום לדחוף אותם החוצה? כל הישיבה, כל עם ישראל, נשען על האמצע. והשאלה הצועקת היא: מתי המערכת תבין את זה, מתי תכבד את הסטנדרט, מתי תפסיק לדרוס את האמצע בשם הקצוות? מתי, מתי, מתי – כבר יבינו את זה