ערב שבת קודש מברכין חודש אלול
בישיבות יישמע בקרוב הקול "אלול!". אולם אלול איננו סיסמה ואיננו צעקה בלבד אלא קריאה עמוקה לחשבון נפש.
חז"ל במסכת יומא (פ"ו ע"א) ביארו סדרי כפרת העוונות:
העובר על עשה ושב מוחלין לו מיד.
על לא תעשה תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר.
על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורים ממרקין.
אבל יש דבר אחד שאין לו כפרה עד יום המיתה חילול השם. לא תשובה, לא יום הכיפורים ואף לא ייסורים יכולים למרק, עד שיבוא המוות וימחק את הפגם.
ומהו חילול השם? אמרו חכמים: תלמיד חכם שנוהג קלות ראש במשאו ובמתנו, מי שאין דיבורו בנחת עם הבריות, מי שאנשים מצביעים עליו ואומרים "אוי לו שלמד תורה, אוי לרבו שלימדו". לעומת זאת, קידוש השם הוא כאשר אומרים "אשרי אביו שלימדו תורה, ראו כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו".
חז"ל קבעו עוד: במקום חילול השם אין חולקין כבוד לרב (ברכות יט ע"ב). כלומר אפילו גדול שבגדולים, אם מתהווה חילול ה', חובה למחות ולא להשתיק.
אחים יקרים, אנו עומדים בתקופה היסטורית. אם לא יעמדו מבוגרים אחראים בציבור החרדי ויעצרו את דרכה של הקנאות המזויפת נביא חלילה על עצמנו לא קידוש ה', אלא חילול ה' שאין לו כפרה.
הצעקה של "אלול" צריכה להיות פנימה, ללב האם דרכינו גורמות שהשם יתברך מתאהב על ידינו, או חלילה מתחלל על ידינו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.