על מי ועל מה מגינה ישראל
מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
אנשים
תוהים, לנוכח נפילות טילים במרחבי מגורים, האם תפיסת ההגנה הישראלית קורסת? או שמא
נתוני ההצלחה של המערכות אינם גבוהות כפי שישראל טוענת? צריך אומץ להתבונן
בנושא, ללא משוא פנים וננסה להבין כאן את
העניין.
לישראל
יש מערכות הגנה אווירית מהמעולות בעולם, אבל הן צריכות לעשות את משימתן העיקרית
ולא תמיד זה מה שאנחנו מצפים מהן.
נתחיל לחשוב
עצמאית. מהם יעדי התקיפה העיקריים של ישראל באיראן? ברור לכל בר דעת שפרוייקט
הגרעין הוא המיקוד, בפועל השמדת מערכות ההגנה האוויריות של איראן היא היא העיקרית
כרגע. כל עוד לאיראן יש יכולת להפיל את מטוסינו מעל אדמתם (צמרמורת תאחזנו אם רק
ננסה לדמיין טייסים ישראלים בשבי טהראן), אין מטוסי חיל האוויר חופשיים לפעול לפי
הצרכים, כי חייבים לכפוף עצמם להגבלות בטיחות מחמירות ביותר. לכן, ישראל מיקדה
בראש ובראשונה את מתקפותיה על מערכות ההגנה האוויריות של איראן ועד שלא נפתח 'מסדרון טהרן' לא יכולנו
להתחיל להשמיד מערכות ואישים איראניים לפי
סדר הקדימויות המתוכנן. כיום, אם בכיר איראני כלשהו עודנו חי, הרי זה כי חשיבות
סיכולו פחותה כרגע.
באותה
מידה ובאותם משקלים, נחשוב מהי המטרה עליונה של איראן? לפגוע בשולי בני ברק,
רחובות או חיפה? אפשר להניח שממש לא. מן הסתם המטרה הכי חשובה וקריטית להם, היא
השמדת חיל האוויר הישראלי, או לכל הפחות השמדת יכולתו להמריא ולנחות. בהתאם, מן
הסתם היעדים המותקפים ביותר הם בסיסי חיל האוויר. אם למטוס אין מסלול להמריא ממנו,
או אם אין לו מסלול לנחות עליו בשובו ממשימה, מאבדת ישראל את יכולת התקיפה בטהראן.
מטרות
משניות יהיו (אחרי השמדת יכולות חיל האוויר) פגיעות במטכ"ל הישראלי (כתובת בניין
הקריה ידועה לכל), מפעל הטקסטיל בדימונה וכדו'. למה באמת משקיעה איראן את כוחה
בהתקפות על מטרות בדרגה שביעית?
התשובה
היא שהוא לא. המאמץ האיראני אכן מופנה לבסיסי חיל האוויר (והצוללות), אלא שלישראל
יש יכולת מרשימה להגן על עצמה מפגיעה במטרות נקודתיות.
עכשיו
נעזוב רגע את מדיניות ההגנה ונעבור למכניקה של ההגנה. היכולת של טיל מיירט לפגוש
בטיל בדרכו, מדהימה. מחשבי המכ"ם הישראלי יודעים לחשב לפי מסלול הטיל, היכן
בדיוק יפול. אם מסתבר שהטיל יפול במדבר, חבל לבזבז עליו מיירט וישאירו אותו
במסלולו. אבל, אם מתגלה שהטיל עתיד לפגוע ביעדו (למשל, שדה תעופה סמוך לחיפה או
רחובות) הרי שמערכת ההגנה תיירט אותו. מה זה ואיך זה 'תיירט'? היינו שמחים מאוד אם
יירוט טיל פירושו היה שהטיל מתאדה ואיננו, אבל העולם לא עובד כך. הטילים הללו הן
מפלצות באורך עשרות מטרים ובמשקל טונות רבות. חומר הנפץ הנישא על ידם הינו במשקל
חצי טון עד טון. אם מיירט יפגע בטיל הזה, חומר הנפץ שבו יופעל והטיל יתפוצץ.
כלומר, שבמקום מסת ברזל עצומה של 23 טון, נקבל שברי טיל רבים (וגם שברי טילי
יירוט). חלקי מתכת אלו ימשיכו את דרכם מטה (כך גזרה חכמתו שכל דבר נמשך אלי קרקע) ועכשיו
צפויה פגיעה לא של 'טיל' אחד, אלא של 'טילים' רבים.
להיכן
מתקדמים 'שברי הטילים' הללו? בערך לכיוון אליו כוונו מלכתחילה, רק שבהסטה כלשהי מהיעד
המקורי. (חלקי הטיל אינם מסתובבים וטסים אחורה או הצידה, אלא לאותו כיוון, עם הסטה
כלשהי). נמצא שהנקודה עליה בקשנו להגן, אכן הוגנה, אבל כל סביבותיה 'יחטפו' מנה של
ברזל. כל זה מתרחש בגובה רב מאוד והנפילה כלפי קרקע צוברת תאוצה כה רבה, שגם בלי
גרם אחד של חומר נפץ, צפויה פגיעה נוראית במקום הפגיעה. זאת מעבר לכך שלאחרונה
התפרסם שאיראן חדשה חידוש גדול בטיליה והם מתפצלים מחמת עצמם לכמה וכמה 'פצצות
מצרר'.
לו
לישראל היה אין סוף מיירטים, אולי היו מיירטים גם את שברי הטילים (וכך ממשיכים
לכותשם עד שיהיו לאבק טילים). בפועל ישראל חייבת לנהל כלכלת חימושים ורק במקרה שיש
שבר גדול שמתקדם למיקום בעל חשיבות יירה נגדו מיירט של 'כיפת ברזל'.
בהיות שישראל
צריכה לשמור על המיירטים שלה כדי למנוע פגיעה במקומות אסטרטגיים (כולל במבנים
אייקוניים) נאלצת ישראל לוותר על הגנת מרחבי המגורים, וההגנה במרחבים אלו נסמכת
בעיקר על התמגנות האזרחים.
אז זה
לא שלישראל אין יכולת גבוהה יותר ביירוט, אלא שיקול דעת אחראי שחייבים לשמור
מיירטים למשימות קריטיות יותר.
ואנחנו,
האזרחים, צריכים להיות אחראיים ולמגן עצמנו בכוחות עצמנו ולא לשעות לחסדי מערכות
ההגנה.
כרגיל,
חוזרים להתחלה: אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים. אולי עד קריאת שורות אלו חשבתם שזו אמירה כללית ונדושה, עכשיו אתם
יודעים שבאמת אין לנו על מי להישען אלא עליו יתברך בלבד.
חרדי בעולמו
- - - - - - - - --
לא מוגה
להערות והארות ללא צרופות
וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.