מאת אחד מעי"ר
כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו
כך אמרו חכמים ז״ל ומעולם תמהתי, והרי יש רבים בעלי גאוה נפש רחבה ורוח שפלה רודפי כבוד בכל ישותם, ועושים זאת דרך שלוחיהם משרתיהם ועושי דברם, לרדוף לדרוש ולבקש כבוד שכביכול ״מגיע להם״, ואף שהם מתנהגים כאילו בענוה, זו ענוה מזוייפת בבחינת מה שאמר שלמה המלך ״גאוות אדם תשפילנו״, דהיינו שמשפיל עצמו ומתהלך ראשו כפוף, וכו׳ והכל הצגה אחת גדולה, ובמציאות ראינו שהשיגו את אותו הכבוד שביקשו, והכבוד לכאורה לא ברח מהם?
ובהיפף ראינו הרבה חכמים גדולים יראים וצדיקים, שברחו ובורחים מהכבוד, ולא ראינו שהשיגו שום כבוד או שהכבוד רדף אחריהם!
היתכן? !
ההסבר לכך לע״ד הוא, שרודפי הכבוד בכל דרך אם באמצעות ענוה מזוייפת או בכוחנות וחנופת משמשיהם, משיגים את הכבוד שחפצו בו, אך הוא אצלם כמו מים מלוחים לצמא שככל ששותה מהם נהיה עוד יותר צמא ויותר גרוע, כאילו לא שתה כלום, והם מסכנים ואומללים כי תמיד חושבים שמגיע להם יותר והם חסרים, וככל שמשיגים כבוד נדמה להם שלא השיגו דיים והכבוד ברח מהם והוא מהם והלאה!!!
לעומת הבורחים מהכבוד היראים והענוים באמת שאינם רודפים ואינם מחפשים ואדרבה בורחים מכבוד, אפילו המעט שמכבדים אותם, אלו שעמדו על טיבם נדמה בעיניהם כאילו הכבוד רדף אחריהם, וככל שבורחים ייתר ככה הוא רודף אותם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.