רגעי השבוע - פרשת מטות ומסעי, חזק, מברכים מנחם אב
שיחת
הטלפון בין שני נשיאי מדינה לאפשר מסע לשני כפרים קטנים / הרמז הנפלא
שנמצא בחומש המיוחד / תרומת מילים ומחמאות באירוע התרמה / אמונה ובטחון
מול רשעותה של דמוקרטיה מסולפת
א. מסעי השליחות
"כשמאות
השלוחים מתוועדים בדבוקה בחצר הישיבה בעיירת ליובאוויטש, אחרי שתיית
'לחיים' וריקודים נלהבים, מוכנים ודרוכים למלא את רצונו של הרבי ולעבור את
הגבול לבלרוס, נוטל הרב קוטלרסקי את המיקרופון ומכריז בסגנונו הפנימי
האופייני: 'מ'פארן יעצט קיין ליאוזנה און ליאדי' (נוסעים כעת לליאוזנה
וליאדי)!".
השלוחים
עולים לאוטובוסים ומתקדמים מערבה, לעבר הגבול עם בלארוס; מייחלים לחצות את
הגבול ולהגיע אל שתי העיירות שהזכיר הרבי, אולם מבינים כי בדרך הטבע אין
בדיוק איך לעבור. אז למה נוסעים? כי הרבי אמר. כי יש משימה לבצע.
"הגענו
אל הגבול, והבחנו בפלוגת שוטרים ממשטרת הגבולות הממתינה במקום. הרשויות
ידעו שהשלוחים רוצים לעבור את הגבול ולא התכוונו לאפשר את הדבר, בניגוד
לחוק. היו שם גם צלמים רבים, שתיעדו את הכל"...
חודשיים
חלפו מפטירתו הכואבת של הרב משה יהודה קוטלרסקי ע"ה, סגן יושב ראש 'המרכז
לענייני חינוך', ומי שלאורך השנים ליווה אלפי שלוחים בכל העולם כ'ידא
אריכתא של הרבי'. נדמה הוא, שבלי שיחה אודותיו עם יבלחט"א הרב הראשי הרב
לאזאר שליט"א - הרי שהמנוח לא הוספד כראוי. ואכן, בשבועון "כפר חב"ד"
נערכה השבוע שיחה על ההיכרות רבת השנים שלהם, עד לשיחת הטלפון האחרונה מספר
ימים לפני שנפטר, בה הודה לו על כל מה שעשה ופעל בעבור כל השלוחים ברוסיה,
ור' משה היסה מיד והגיב כהרגלו: "זה לא אני, זה הרבי"! כמו תמיד שהוא לא
החזיק טובה לעצמו - סוד הצלחתו העולמית.
במהלך
הראיון, מגולל הרב שליט"א את סיפורם של שני כינוסים ברוסיה לשלוחי הרבי
במדינות אירופה. הראשון שנערך בשנת תשנ"א עם הוראות מדויקות מהרבי, והשני
שנערך בחודש מנחם-אב לפני שמונה שנים - בהתאם להוראות הרבי בכינוס הראשון.
אחת
הדרמות הבלתי נשכחות היו כאמור החודש לפני שמונה שנים, עת היו צריכים
לעבור את הגבול מרוסיה לבלרוס, בגבול הסמוך לעיירת ליובאוויטש. לא אשכח את
השעות המתוחות, שבלי אמונה חסידית טהורה, לא הייתה כלל יכולה להתקיים.
זה
היה יום ארוך, שהחל בטבילה של מאות השלוחים בנהר של עיירת ליובאוויטש,
לימודים, תפילת שחרית, תפילה ארוכה באוהל הק', שוב לימודים, ארוחה שנהפכה
מיד להתוועדות סוחפת ושמחה, לצד אווירה לחוצה אצל הרב והמארגנים המסורים
לקראת המעבר המתוכנן בגבול הסמוך, לקיים את הוראת הרבי לבקר גם בעיירות
ליאוזנה וליאדי - ערש חסידות חב"ד. וכשהגיעו עשרות האוטובוסים לגבול הם
כאמור לא הורשו לעבור. כמו כל מי שיש לו אזרחות רוסית גם אני אישית עברתי
רגלית את הדרך ופגשתי מעבר לגבול את אחי, שהגיע עם משלחת שלוחים
מאוקראינה.
ברכב
ישב הרב שליט"א לצדו של ר' משה ע"ה, שניהם אחרי 'לחיים' ואמונה יוקדת
בעיניהם. הזמן חולף, הרב לא מרפה בפעילות אינטנסיבית עם הטלפון בשיחות
שונות, ר' משה לידו ואומר לו כל הזמן: 'אל תדאג, אנו מאמינים שיסתדר'.
ואכן, זה היה נס מעל דרך הטבע. האישור הגיע לפתע, עלינו לאוטובוסים והרכבים
והמשכנו במסע המתוכנן.
וכך
מסיים הרב שליט"א את סיפור הנס מאחורי הקלעים: "באחד הימים פגשתי את ראש
לשכת נשיא רוסיה ושאלתי אותו איך הצליח לסדר שנוכל לעבור את הגבול. הוא אמר
לי: אגיד לך את האמת. לפני שנכנסתי לנשיא, היו לי כמה רגעים פנויים
בהמתנה, והחלטתי משום מה לבדוק מי ניסה ליצור עמי קשר לאחרונה ולא נענה,
וכשבדקתי הבחנתי שאתה חיפשת אותי ולכן התקשרתי אליך. אחרי שסיימנו את השיחה
וסיפרת לי על מה שקורה בגבול, נכנסתי לנשיא וסיפרתי לו על השיחה בינינו.
הנשיא מיד התקשר לנשיא בלרוס, וביקש ממנו באופן יוצא מן הכלל שיסדרו את
העניין הזה. כך סיפר לי ראש הלשכה. התברר ששני הנשיאים החליטו בשיחת טלפון
ביניהם לאפשר לשלוחים להיכנס לליאדי ולליאוזנה".
מסיים
הרב: "הסיכויים בדרך הטבע לכך שראש הלשכה יתקשר אליי באותם רגעים לא היה
רב. זה קרה בהשגחה פרטית עילאית ממש. ראיתי אז, כי כשיש הוראה מהרבי,
וכשמנסים לבצע את ההוראה הזו מבלי להתייחס לקשיים שבדרך, הרבי מעניק כוחות
ואפשרויות לעמוד בכך. ואת הנקודה הזו לכל אורך הדרך ראינו בר' משה ע"ה. הוא
היה נחוש לבצע את רצונו של הרבי, וכך נהג בחיי היום יום שלו"...
ב. שליחות חיי
בכל
שנה מחדש בתקופה זו, משובב הלב לראות כאן בעיר רבני ערי השדה ברוסיה הבאים
לנפוש בבירה. במיוחד בשנה-שנתיים אלו, שבצוק העיתים והזמנים, טיסות לחו"ל
מורכבות ובהתאם לכך גם יקרות יותר. הם מתענגים על האפשרות להתפלל שלוש
פעמים ביום במניין, קניית מזון כשר מגוון ובשפע, ועוד אפשרויות רבות, שפחות
מצויות במקומותיהם במשך השנה.
שעתיים
וחצי נמשכת הטיסה מהעיר 'טיומן' שבמערב סיביר, אלינו למוסקבה. טיומן היא
עיר גדולה, גם במושגים של רוסיה, ומאוכלסת ביותר ממיליון תושבים. בעבר
הייתה בה קהילה יהודית מכובדת, עד שגם היא נסגרה במלחמה נגד היהודים
והיהדות באותן שנים קשות. אבל לא עוד. לפני כחמש-עשרה שנה הגיעה אליה משפחת
גורליק, ומאז הכל השתנה.
זכינו,
ובאחד הערבים השבוע התארח בביתנו רב העיר טיומן הרב ירחמיאל גורליק יחד עם
ילדיו, לארוחת ערב שחיש נהפכה להתוועדות חסידית בזעיר אנפין. בנוסף להיותו
בן למשפחת גורליק המוכרים כל אחד מהם כפה מפיק מרגליות, הרב ירחמיאל עצמו
מלא וגדוש בסיפורי שליחות ותובנות חיים, מתוך מה שחווה עם משפחתו בעירו,
ולא פלא שהוא מוזמן רבות בקהילות שונות, להתוועד ולדרוש, לספר ולעורר.
מתוך
שיחתנו השבוע, תפס אותי מכל השאר סיפור הגעתו לשליחות ברוסיה: "לאחר
נישואיי הגיע מצב שעמדו בפנינו שתי הצעות למקומות לשליחות. הרב הראשי הרב
לאזאר טלפן להציע את טיומן, ובמקביל קיבלנו בקשה מקהילה של דוברי רוסית
באחת הערים בישראל, ששנתיים לפני זה, מישהו אחר ניהל את הקהילה אך נאלץ
לעזוב והתבקשנו לבוא במקומו. ההתבלטות הייתה קשה. מאוד.
שכונת
'נחלת הר חב"ד' בעיר 'קרית מלאכי' היא עיר הולדתי ומגורי הוריי. כהוראת
הרבי להתייעץ בשאלות מסוג זה עם המרא דאתרא, ניגשתי אל רב הקהילה שלנו הרב
יצחק יהודה ירוסלבסקי שליט"א, ושטחתי בפניו את כל צדדי השאלה, בשמי ובשם
זוגתי. הרב הקשיב, ולבסוף אמר: "אני מכיר את פרטי הקהילה שמציעים לך כאן
בישראל ויודע מקרוב, כי הרב שאולץ לעזוב את משרתו לא השלים עד היום עם
המהלך ולבו קשה עליו. אל לך להיכנס למקום כזה. הרבי נזהר בדברים האלו אפילו
מ'סרך דסרך' של השגת גבול. לא כדאי ולא נכון הדבר. סע לסיביר ותצליח".
חזרתי אל הרב לאזאר ויצאנו לדרך. לרוסיה.
למחרת,
בליל שבת, אני יושב בדירתי, ולפתע חשקה נפשי ללמוד את פרשת השבוע דווקא
מתוך חומש שנמצא במדף העליון בספרייתי. זהו חומש מיוחד שקיבלתי באופן נפלא.
חומש שהרבי למד בו לפני שנים רבות ובאופן מדהים הגיע לידי. לא העזתי עד אז
להשתמש בו. לאחר שנטלתי ידיי פתחתי אותו לראשונה בחיי, ומיד נפלו עיניי על
מספר דפים שהונחו בתוכו, בהם ראשי דברים של הרבי, המדבר על שליחות ומברך
בברכות נפלאות ליוצאים לשליחות: "שתהיה לכם הנסיעה כשורה ובהצלחה" נכתב שם.
הרגשתי איך הרבי מצא דרך לשלוח לנו את ברכתו ואישורו להחלטתנו לצאת לפעול
ברוסיה. ברכות המלוות אותנו על כל צעד ושעל, מאז ועד בכלל".
ג. לעמוד במילה
"מתלבט
אם ללכת או לוותר" - שלח לי אמש ידיד צעיר וקרוב, שהוזמן בראשית השבוע
לאירוע כלשהו, ושיתף אותי על כך מיד עם קבלת ההזמנה. במילים פשוטות הסברתי
לו, שאירוע מסוג זה הוא ערב התרמה, ובאם הוא מוכן להכניס את ידו לכיסו,
יאשר את השתתפותו; אך במידה ולא, עליו להתחמק באמתלה כזו או אחרת.
מה
שהתברר לי אמש, שידידי שאין לו כעת אפשרות לתרום כספים מעבר למה שהוא כבר
נותן - לא עמד כנראה בלחץ שהופעל עליו, ואישר את השתתפותו. וכאמור אמש,
בזמן האירוע הוא שואל את דעתי אם לנסוע ולהשתתף בכל זאת באירוע, או לוותר
ולהתחמק.
פרשתנו
נפתחת בציווי "זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה
לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
ולא
רק נדר, אלא כל דיבור שאדם מוציא מפיו ולא מקיימו, לפי הרבה דעות בהלכה,
המתחייב עלול חלילה לעבור על מצוות 'לא תעשה'. כפי שהרמב"ם כותב: "האזהרה
שהזהרנו מלעבור על מה שחייבנו עצמנו בדיבור, אף על פי שהוא בלי שבועה -
ואלו הם הנדרים... ובא הפירוש: 'לא יחל דברו' - לא יעשה דבריו חולין, כלומר
שיחייב עצמו דבר ולא יקיימנו".
אלו
מבחנים כמעט מדי יום, כמו מול ילדינו שלפעמים מטרידים עם בקשות לטיול או
קנייה כלשהי, וברגע של חולשה או עייפות, הם מוציאים מאיתנו את ההבטחה
המיוחלת, שאי-קיומה בהמשך - מעבר לנזק החינוכי בראותם אי קיום הבטחה, הרי
יש כאן איסור של ממש.
עודדתי
אותו לעמוד במילתו, ועם כל הקושי, האיש התארגן ויצא לאירוע, שאכן התברר
כערב התרמה למען מטרה חשובה ונצרכת. אך הפעם ידידי שמר על פיו, ולא התחייב
לתרום סכום כזה או אחר.
לאחר
האירוע שיתף אותי, שאומנם הוא לא תרם כסף של ממש, אבל על משקל דבריו של
רש"י והרמב"ם "לא יעשה דבריו חולין", הרי חז"ל אומרים "מרובה מידה טובה".
ואם הוזהרנו לא לחלן את דיבורינו, מחויבים אנו לקדשם למטרות נעלות. וכך הוא
מסיים את האירוע: "עודדתי את המארגנים, החמאתי להם על האירוע המושקע
וציינתי כמה נקודות מקוריות בערב שהיה. ראיתי בחוש, כמה כוח יש במילה טובה,
שהיא שווה הרבה ומשפיעה מאוד".
ולתמונת השבוע שלי: אמונה, בטחון, גאולה
"זה
ספר חובה בכל בית" אמר לי בן-דוד לפני מספר חודשים, וכמו עוד אלפים גם אני
רכשתי את הספר שכתב ר' געציל רובשקין, בו מגולל בכ-700 עמודים את סיפור
מעצרו של אביו הרב שלום מרדכי, בכלא האמריקאי, ושחרורו המופלא שהדהד בכל
העולם היהודי.
"זאת
חנוכה. דקות בודדות לפני השקיעה. יממה אחת בלבד חלפה מאז קיבלתי את ההודעה
כי בית המשפט לערעורים, הערכאה הגבוהה ביותר של האומה החזקה בתבל, גזרה
שאוותר כבול בשלשלות למשך שמונה עשרה השנים הבאות. בלא ספק חגגו כל מתנגדיי
את ניצחונם המלא והמוחלט. זה אכן היה ניצחון מלא, על פי כללי המשחק שהם
שיחקו. אבל אני קיבלתי את הידיעה כפי שיהודי אמור לקבלה. השלכתי את יהבי רק
על הקב"ה. ידעתי בוודאות, שה' בעצמו יציל אותי. רציתי ליטול ידיים לפני
השקיעה, כדי להמשיך את ניסי החנוכה הלאה, אל שאר ימות השנה. הנחתי מצה
וחפיסת טונה על השולחן, והתיישבתי לסעודת זאת חנוכה. בקושי הספקתי לאכול
כזית, והדלת נפתחה באחת. נבהלתי. לא ידעתי מה לחשוב"...
שמו
השני של ר' שלום מרדכי, הוענק לו בבריתו, על-שמו של הרב מרדכי דובין הי"ד,
חסיד חב"ד שנודע כאחד מהעסקנים היהודים הבולטים באירופה, היה ציר בבית
הנבחרים בלטביה ושימש בעוד תפקידים שונים וגדולים. זכורני, כי לקראת אחד
מדיוני בית המשפט של רובשקין התבקשתי על ידי בן-דודו הרב שלום דוכמן, לארגן
מניין של תפילות בקברו של הרב דובין, הטמון בבית החיים מלאכווקא להצלחתו.
השבוע
עברתי בשקיקה רבה על חלקו הראשון של הספר, מתוכו בולטות שלוש המילים
הנפלאות: "אמונה, בטחון, גאולה". שלוש המילים שליוו את הרב שלום מרדכי
רובשקין בכל תלאותיו, שלוש המילים שחזר ושינן לכולם, ובמיוחד לעצמו; המילים
שכבשו את העולם היהודי; המילים שהפכו אותו לסמל, אות ומופת לעמידה עיקשת
על ההשקפה התורנית על העולם, ההשקפה שבורא העולם, הוא היחיד שעשה, עושה
ויעשה לכל המעשים.
הספר
מגולל את מהלך חייו ותהפוכותיהם הסוערות, שחווה במהלך כשלושה עשורים,
באמריקה המתגאה כדמוקרטיה וליברלית, אך מתבררת כמקום הספוג באנטישמיות
שיודעת לשחק עם החוק בכדי לדרוס את החלש או השונה. אך הרב רובשקין עמד
כחסיד נאמן, שלם בתורתו, תמים באמונתו, ויציב בביטחונו, אחוז ודבוק בספר
"חובות הלבבות", זכה ויצא, בניסים גלויים, אל החופש.
זהו אכן ספר שהוא חובה. לכל מי שרוצה לחיות אמונה ולא רק לדעת אותה.
בתמונה: הספר, וברקע החגיגות במוסקבה על שחרור הרב רובשקין בארה"ב.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.