מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
ערב שבת קודש פרשת אחרי תשפ"ד,
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
הסיפור שאת עיקרו סיפרתי במאמר של ערב פסח, הותיר אותי בשעתו עם הרבה אתגרים שתפסו אותי לא מוכן, בגיל לא כל כך צעיר.
(הכל יחסי כמובן, בן 40 זה צעיר כשמדובר באריכות ימים, אבל לא צעיר כשמדובר בלהתחיל הכל מהתחלה).
ראשית: זה מצריך להתחזק באמונה ובטחון בהקב"ה שהכל טוב ואין רע יורד מלמעלה, למרות שהכל נראה עצוב ואפור.
שנית: זה מאתגר להתייגע להסיר כל שנאה וטינה מהלב כנגד אותו עסקן, שהרי הגזר דין הוא של הבורא יתברך ובית דינו הצדק, אלא שאותו עסקן נבחר להיות התליין, בהחלט סוג של תעסוקה לא נעימה, אבל זה בינו לבין קונו ולא באמת קשור אלי.
אבל המחשבות כן עובדות שעות נוספות, היתכן? אדם שבמשך עשרות שנים יש לו שם של נקי כפיים ושהרבה שועי עולם רודפים אחריו עם הון עתק שיחלק לעניי ירושלים, כך ייגרם לו מן השמים? שהוא יהיה השליח לשלוף חרב מנדנה ולדמם בן אדם בצורה כל כך כואבת, ולגרום כאב לכל כך הרבה אנשים מסביב?
לו היה לי ספק ספיקא שאותו עסקן יש בו פגם ביראת שמים, לא הייתי חושב כלום, כשם שלא חשבתי לרגע מדוע הסיקריקים 'זוכים' לשפוך כל כך הרבה דם טהורים מדי יום, שהרי זה שיחם ושיגם וזה 'שכרם' ויש דין ויש דיין. אבל פלוני העסקן הידוע הנמרץ? מדוע?
בכל פעם שהפרשה עולה בראשי, מצלצל באוזניי הסיפור שרבינו ר' מרדכי דרוק היה מספר (אולי כבר הבאתי זאת פעם) וכך היה מספר:
הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל, נכנס פעם לביתו ביום בהיר והיה נסער (שלא כדרכו) והתיישב על מכתבתו, נטל עט ונייר וכתב צוואה, בה ביקש שלא יספידוהו בהלוויתו.
כאשר נשאל מה גרם לו לכך? סיפר כי זה עתה שב מהלויתו של אחד העסקנים הידועים בעיר, שהיה לו פעם דין ודברים איתו כדלהלן: בימים ההם היה תקופה של מחסור גדול בארץ ישראל ואנשים מתו מרעב, פשוטו כמשמעו. יום אחד קיבל ר' אריה טלגרמא עם בשורה טובה, כי נגיד מאנגליה שלח לו 5 לירות לפרנסת ביתו, סכום שהיה בו די לרכוש אוכל לזמן רב ולהינצל מחרפת רעב, במכתב צויין כי הכסף נשלח לעסקן הידוע פלוני אלמוני וכי ר' אריה יגש אליו ויציג לו את הטלגרמא ויקבל המעות.
שמחתי על ההרווחה, מספר ר' אריה, נטלתי את המכתב עימי ומיהרתי אל ביתו כדי שאוכל להחיות את נפשות בני ביתי הגוועים ברעב, העסקן קידם אותי בברכה ואישר שאכן קיבל סכום מאותו נגיד לחלק ושצויין שם, כי חמש לירות ינתנו לר' אריה לוין, אבל, הוסיף העסקן, אריה לוין זה שם נפוץ ויש לוודא כי אכן התכוון אליך.
התחננתי אליו והסברתי לו כי בני ביתי גוועים ברעב ומה לך יותר הוכחה שהתכוון אלי, כאשר אני מראה לך את הטלגרמא ששלח אלי, ומכח זה באתי אליך? אנא רחם, איני יכול לראות בצרת עוללי המשוועים לפת לחם.
העסקן ענה לי כי יש לו את העקרונות שלו וכל דבר עובר בירור יסודי, שלא יכשל חלילה באבק גזל, והודיע לו כי אחר הבירור יודיע לו
כעבור ימים ספורים נפטרה בתו של ר' אריה מרעב, ובאמצע השבעה הגיע אותו עסקן והתיישב בחשיבות מול הרב והגיש לו את החמש לירות בשמחה, תוך שהוא מודיע לו כי אכן אחר הבירור הכסף שייך לר' אריה. עניתי לו, מספר ר' אריה, כי הוא איחר את המועד, הילדה הזאת נפטרה מחרפת רעב והכסף הזה היה מיועד להצילה ממות כה אכזרי.
שנים רבות עברו מאז, מספר ר' אריה והיום הלך אותו עסקן לבית עולמו להגיש דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה, הלכתי להלויתו ושמעתי ספדן אחד ממרר עליו בקול בוכים ואומר כי המנוח היה 'נקי כפיים' וכל מה שקיבל לצדקה היה מזדרז להעביר לנצרכים מיד ומעולם לן אצלו פרוטה שהיתה מיועדת לזולת.
שמעתי את הדברים ונחרדתי, אנחות בתי התינוקת ע"ה עלו באזניי כשהיא משוועת לפיסת לחם, שנמנע ממנה בזכות העיכובים של אותו 'נקי כפיים' לכן מיהרתי הביתה להכין צוואה עם בקשה שלא יספידוני.
החיים ממשיכים הלאה, מכרתי את העסק תמורת כלום, דהיינו, תמורת כך שהקונה יפרע את החשבונות הפתוחים, שלא ייפתחו הליכי תביעה נגדי ובזה הסתיימה פרק המסעדה בחיי ובעקבותיה אני מאוד לא ממליץ לחברים להתעסק בכל הקשור לאוכל ומסעדנות.
במשך מס' שנים הייתי בתזה שהסיפור הוא כפי שסיפרתי, דנתי לכף זכות שהעסקן עשה המוטל עליו 'ושלוחא הוא דעוית' כלשון הגמ'.
יום אחד, אני יושב לי על מקומי הקבוע בביהכנ"ס 'קול אריה' בלייקווד ואברך ירושלמי צעיר יחסית, ניגש אלי ומתעניין לשלומי? עניתי כגוברין יהודאין 'הודו לה' כי טוב'!, פניו היו מוכרים לי ושאלתי לשמו, נקב האברך בשמו ובשם אביו, המוכר לי היטיב, אביו גיס של אחי הי"ו והרבה נפגשנו בשמחות אצל אחי לאורך ימים טובים.
לאחר שיחת חולין על דא ועל הא, מספר לי האברך כי כבר כמה פעמים, בהגיעו לאסוף צדקה בתפוצות, פגש אותי בלייקווד, ובכל פעם הוא מתלבט האם לספר לי את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו.
שאלתי אותו: 'מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר?', כלומר, מה מנע אותך עד כה מלספר ומה אירע עכשיו שהחלטת לשחרר?
'החפץ חיים מנע ממני עד כה', ענה האברך. יש כאן שאלה של 'הלכות לשון הרע', אך ביודעי את מצבך, הגעתי למסקנה, כי אם האמת תיוודע לך, מן הסתם תוכל עם המידע הזה להיעזר במצבך ואולי אף לתבוע בדין את הפסדיך.
והאברך התחיל לספר: זה היה לפני כמה שנים, כשבוע לפני פסח, בשעת לילה מאוחרת, ישבנו כמה מאכערים במשרדו של אותו עסקן ליד השולחן המרכזי שבחדר ודיסקסנו, תוך כדי, יוצא העסקן המפורסם ממשרדו הפרטי ואומר לאחיו היושב בראש השולחן (העסקן מעסיק את אחיו ונחשב כאחד מעושי דברו): 'הבטחתי לקלצקין לעשות את ההעברה לחשבונו בארה"ב לפני החג, זה קריטי עבורו, לדבריו, העסק יתמוטט אם הכסף לא יועבר לפני החג, תוודא שזה יתבצע בבקשה'.
ממשיך האברך ומספר לי: ויהי אך יצוא יצא העסקן מהחדר, אומר האח ליושבים בשולחן, 'אם זה מה שיהרוס לו את העסק (והחיים) אכן נעשה לו את ההעברה... באסרו חג'...
ניחשתם נכון, אם הבנתם לבד, כי האח יש לו נטיות סיקריקיות בקרבו, אמנם לא הייתי מגדיר אותו סיקריק ממש, כי סיקריק אמיתי לא עובד, אלא כל כולו עסוק יום ולילה בלעשות 'חשבון הנפש' של אחרים ולתקן את העולם והכל לשם שמים. אבל קצת סיקריקיות יש בו.
לפני שאמשיך אספר מה ההיכרות המיזערית שלי עם אותו אח של העסקן שהיה שליח לאימלול.
בן 20 הייתי אז, בתוך שנה ראשונה לנישואיי, יושב הייתי בכולל לעלוב שברח' צפניה בירושלים, כאשר לפתע נכנס פנימה הרב שמואל קרישבסקי (ב"ר פסח שליט"א) וסקר את ההיכל מקצה לקצה, נועץ בי את עיניו, ניגש אלי ואומר לי: 'מצב חרום, אנחנו תקועים בלי מלמדים, בוא ותהיה מלמד דרדקי בתלמוד תורה שלנו כאן ברחוב הסמוך', אמרתי לו: 'למה אתה חושב שאני יודע להיות מלמד? וכי הוכשרתי לכך?', 'א' קלצקין טויג צו אלעס' הוא ענה, 'והא ראיה, מחצית מאחיך מלמדי תשב"ר'.
כידוע, אינני עקשן, ובפרט שבכולל היה לי משעמם וסברתי שמלמד זה יותר מעניין ומאתגר וגם משלמים יותר, קמתי והלכתי אחריו מבלי לדעת איזה ת"ת צריך פתאום מלמדים באמצע הזמן?.
הלכתי אחריו עד שהגענו לבנין של קרעטשניף ברח' אבינועם ילין, ר' שמואל הציג אותי בפני המנהל ר' יוחנן שמעיה ור' יוחנן דיבר איתי מספר דקות וסיפר לי כי זה ענין פתאומי, שת"ת חיי עולם התחילו לקחת תקציבים מהציונים וקבוצת הורים החליטה לפרוש ולהקים ת"ת על טהרת הקודש וממילא הם זקוקים למלמדים אפילו כממלאי מקום עד שהעניינים יסתדרו או לחילופין שמנהלי 'חיי עולם' ייכנעו ויסלקו ידיהם מתקציבי הציונים, בינתיים תלו שלט בכניסה לבנין 'ת"ת חיי עולם המקורית' (כיום זה נקרא 'ת"ת רמ"א').
אני תוהה לפעמים, לו ידעתי איזה שיטות של טרור הם הולכים להפעיל נגד מנהלי 'חיי עולם' האם הייתי מסכים לקחת בכלל את המשרה, אבל אז לא ידעתי כלום ובסה"כ הייתי בייבי בן 20, 'חוגג' את ה'שנה ראשונה' שלו, טרם הכרתי את נפתולי החיים.
הכניסו אותי לכיתה ב', זו היתה הכיתה הגדולה ביותר, 27 זאטוטים היו שם, נשמות טהורות, שבקושי מבינים מה השינוי הפתאומי שחל בהם, התיישבתי על מקומי והתחלתי בעבודה בלי שום נסיון קודם.
אני יכול לכתוב ספר מהתובנות שלי מאותה שנה שהייתי מלמד תשב"ר, אין נחתום מעיד על עיסתו, אבל לא היה חולק בדבר שהכיתה שלי היתה סיפור הצלחה ובעיקר, התלמידים אהבוני אהבת נפש, למרות שלא היה לי נסיון מה יש לעשות עם תלמידים רכים, היה לי ברור מה אין לעשות איתם, זכרתי עדיין את צלקות הנעורים שהיה לי בנפש מחלק מהמלמדים שלי בחיידר, והיה ברור אצלי, שכל מה שהם עשו אני לא אעשה או אעשה הפוך.
מתוך ה-27 ילדים, ששה זכורים לי היטיב, למרות שעברו מאז מעל 30 שנה, כי כל אחד מהם היה התמודדות שונה עבורי.
האחד היה פרא אדם כפשוטו, בלי 'זיץ פלייש' לא יכול לשבת דקה שלימה בלי לקפץ / לשאול / לצחוק / להקניט וכו'. כמדומני שהוא היחיד שנאלצתי לתת לו כמה פעטשאלאך ולמרות השתייכותו לזרם הקנאים, עד היום הוא משדר לי חיבה ואומר שהייתי המלמד האהוב עליו ובימי המערכה נגדי הוא פנה מיוזמתו לבי"ד ב'זופניק' לספר להם שהייתי מלמד שלו וכהכרת הטוב הוא רוצה להאיר את עיניהם מהיכרות אישית מאז, שמעלילים עלי דברים שאין בינם לבין האמת כל קשר.
השני היה בן של בעל תשובה טרי שהביא איתו מושגים והתבטאויות שלא היה לי מושג איך להגיב ולטפל בזה, הלכתי אז להתייעץ.
השלישי היה ילד חריף ושנון (את שמו אוכל לציין, קראו לו רוזנבלט), הוא תפס מיד את החומר הנלמד והיה גם ילד טוב וצייתן וסברתי שזה הוגן שלא ישתעמם כשאני עומל ללמד לשאר התלמידים את החומר והשתדלתי והתייגעתי במה להעסיק אותו בינתיים.
הרביעי היה ילד שנולד לאביו בזקנותו והיה נראה שלאבא כלל לא מעניין ממנו, מעולם לא שלח פתק ביום ראשון אם בחן וכדו', לגנותי ייאמר, שלא חשתי שום חובה ודחיפה כלפיו, אם לאביו לא מעניין, למה שאותי יעניין? לפחות לא סבלתי ממנו, הוא היה ילד שקט.
החמישי היה ההיפך הגמור, הילד עירני ופעיל אך קולט קשה, לאבא היה איכפת ממנו ביותר, כל יום ראשון שלח פתק מפורט, וכל ראש חודש שלח שטר של 20 ₪ עם צרור ברכות והערכה על ההשקעה, הרגשתי הזדהות עם האבא והיה לי דחף מיוחד שהילד יצליח.
השישי היה ילד חמוד וחולמני, ובשום אופן לא קולט את החומר יחד עם כולם, ו'הלך לי בחיים' לוודא שהוא הולך הביתה לקראת שבת ויודע את החומר, זכורני שהיו ימים שויתרתי על זמן ההפסקה כדי להישאר איתו בכיתה ופרסונלית להסביר לו את דברי הפסוק וציפיתי לקבל מאביו ביום ראשון פתק שהילד שלט בחומר (כמדומני שאכן היו לפעמים פתקים כאלו).
עד כמה שאני מכיר את עצמי, לפחות לגבי הילד השישי, לא התכוונתי לשם שמים, פשוט רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול ומסוגל ואולי אף שאפתי לתשומת הלב מצד ההורים והצוות.
הילד השישי האמור, שהשקעתי בו את מיטב כוחותי, היה הבן של אותו אח של העסקן הנז' שהודיע חגיגית ליושבים סביב השולחן שיעביר לי את הכסף רק באסרו חג.
למרות שקיוויתי שאצליח לדחוס במאמר היום עד סוף הסיפור, אבל תמיד תוך כדי כתיבה צצים לי זכרונות שחשוב לי שיחקקו עלי גליון ולכן ניאלץ להתאזר בסבלנות עוד שבוע. maadoney@gmail.com
בברכת שבת שלום ומבורך וקיץ רענן ומחייך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.